ynet
עידו דיאמנט

משטרת הספורט? רק חינוך

לא כל בעיה צריכה פתרון של מקל או גזר, יש בעיות שצריכות טיפול שורש מעמיק שירגיע את המצב לטווח הרחוק: חשוב לתת דגש על חינוך שבא מרצון של הילד ושם דגש על האהבה לכדורגל, ולא על השנאה של המועדונים האחרים והשחקנים ששונים ממני. אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו למצוא ולהדגיש את המשותף

בעקבות אירועי אלימות חריפים במגרשים, הוחלט בפגישה משותפת של משרד התרבות והספורט והמשרד לביטחון פנים על הקמת יחידה משטרתית לטיפול באלימות במגרשים. צריך לברך על הקמת יחידה כזו שתאסוף מודיעין ותמנע אירועים בטרם עת, אבל האם זו באמת הדרך למנוע אלימות? או שזו רק דרך לטפל במצב הקיים ולהתעלם משורש הבעיה?  

 האם אנחנו לא פוטרים את עצמנו מאחריות כשאנחנו מתייצבים עם נשק ומדים בסיום התהליך ומחפשים אשמים? מה הביא את כל האוהדים 'הסוררים' האלה להיות אלימים כל כך? למה האלימות גואה דווקא עכשיו? ואיך אנחנו פותרים את זה בכלל? 

 לאחרונה, חברה שלי סיפרה לי כיצד אחיה הלך עם בנו למשחק של בית"ר, וכתוצאה מכך קיבל על עצמו החלטה לא לשוב לשם, מכיוון שקשה לו כאדם בוגר להתמודד עם השיח ביציעים. 

 אז הנה, עכשיו תקום יחידה משטרית והיא תתמודד עבורנו, אבל למה רק עכשיו? רק אחרי שאוהדים של הפועל תל אביב תוקפים את אוהדי בית"ר מחליטים לטפל בבעיית האלימות בספורט? מה היה לפני שנה? לא הייתה אלימות? ומה יקרה אחרי שהיחידה תתחיל לעבוד? 

 אנחנו צריכים להתייחס לאוהדים במגרשי הכדורגל ולאלימות כתופעה שצריך למצוא לה פתרון לטווח הארוך, ופתרון לטווח ארוך הוא לא בענישה, אלא בחינוך להתנהגות מכובדת, כזו שבה אפשר ליהנות מהמשחק ולא לסבול מהאווירה. 

מתחילים בגיל צעיר

אז איפה מתחילים? בקבוצות ילדים הכי צעירות, עובדים עם ילדים בגנים ובבתי הספר ומאפשרים להם להכיר זה את זה, להבין מי יושב לידם בכיתה, מי משחק איתם בקבוצה, ולהראות להם שהיריב הוא לא כל כך נורא.

 בצו פיוס החליטו לפני שנה לנסות ולהתמודד עם בעיית האלימות בספורט דרך תוכנית חינוכית שעוסקת כולה בהקניית ערכים של סובלנות, כבוד לשחקנים היריבים, וזמן איכות להכיר זה את זה קצת יותר. בקבוצות של צו פיוס משחקים יחד כבר שנים ילדים דתיים, חילונים וערבים, ודרך הפעילות הספורטיבית הם לומדים להכיר את האחר מקרוב וללמוד לנהל איתו דיאלוג הגון ומפרה. 

חשוב לתת דגש על חינוך שבא מרצון של הילד ושם דגש על האהבה לכדורגל, ולא על השנאה של המועדונים האחרים והשחקנים ששונים ממני. אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו למצוא ולהדגיש את המשותף.

 כולנו אוהבים ספורט, אז הנה כבר יש לנו משהו אחד משותף. אז מה אם אני אוהד את הפועל תל אביב ואתה את בית"ר ירושלים? זה רק אומר שאנחנו חושבים אחרת, זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לשבת ביחד. כל אחד מאיתנו יכול לשבת ביציע שונה במשחק ביום ראשון, אבל ביום שישי נלך ונשחק כדורגל במגרש או שנשב ביחד על הספה ונראה את הקלאסיקו. אז בואו ננצל את הסיטואציות האלו ונלמד להכיר זה את זה. 

 בואו ניתן לילדים שלנו אפשרות להכיר זה את זה באמת, גם אם אנחנו אוהדים קבוצות שונות או מגיעים מרקעים שונים, ולא נתחיל לרדוף אחריהם עם ניידות ונתלונן שהם מקללים זה את זה. לא כל בעיה צריכה פתרון של מקל או גזר, יש בעיות שצריכות טיפול שורש מעמיק שירגיע את המצב לטווח הרחוק. בואו נקווה ביחד שלפגישה הבאה תזמין שרת התרבות והספורט את שר החינוך ולא את השר לביטחון פנים. 

פורסם ב1.11.15 ynet

מאמרים נוספים מאת עידו דיאמנט
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.