עם סג"ולה
יונתן יבין

עם סג"ולה

למי יש אלוהים? לחילונים שמתחלחלים מבדיחות גסות על חשבון סתיו שפיר או לדתיים שמספרים אותן? ולמה תקווה לאושר היא מעשה מגונה, תרתי משמע? יונתן יבין נכנס למטבח הלוהט של סכסוך סגל- שפיר

אומרים שלחילונים אין אלוהים, אבל לפעמים נדמה שדווקא הם מתחלחלים מתופעות מחפירות שעוברות לדתיים מתחת לרדאר. למשל, חבורה של גברים שיושבת באולפן טלוויזיה, הרבה עוצמה וכוח יש במומנטום כזה, גם אם הערוץ נידח וזניח. המנחה אראל סג"ל חובש על ראשו פאה ג'ינג'ית ומזדהה כחברת הכנסת סתיו שפיר, ואומר שהיה רוצה (בהמשך ייתמם ויגיד להגנתו שדיבר בלשון זכר)  שהיה רוצה לרכוב על אופניים בלי כסא.

זו בדיחה גסה ומטרידה, ודאי כשהפורום הוא גווארדיה של גברים גחכניים. היתה שם גם אשה אחת, שעד לרגע זה איני מבין מדוע לא עשתה מעשה רונית אלקבץ, ופשוט קמה ויצאה מהאולפן. זו היתה התנהגות טלויזיונית מחפירה, שביטאה פחד גדול של הציבור הלאומי-דתי בישראל ממנהיגה צעירה ועוצמתית כמו שפיר, שכבר עלתה לממשל ולסמוכי שולחנו בהרבה שעות שינה. עצוב שעיתונאי רציני כסג"ל עושה לעצמו בושות ומצטרף למשחק הלא-מוסרי הזה.

אבל לא רק מכך החילוני הזה התחלחל.

--

אגיד שהיו כאן שלושה גולים עצמיים עקרוניים יותר. ראשית, ונדמה לי שאיש לא ציין זאת, סג"ל, שהוא מגיש דתי בערוץ דתי, חבש פאה ג'ינג'ית וסיפר בדיחה מינית גסה. אם זה לא ניצחון החילונות הליברלית, חובבת הדראג-שואו, שמעזה להגיד כל דבר בכל מקום, גם במסך שנמשח בשמן זית זך, איני יודע נצחון מהו. דיברנו על חלחלה? החילונים חילחלו לעומק הפריים טיים של ערוץ 20, ורוחם מנשבת מבין שפתיו של פרזנטור התקשורת הסרוגה, סג"ל. והוא אפילו לא ידע שהוא כזה.

הגול העצמי השני שייך גם הוא לסג"ל ולמחנה שהוא מייצג, על שלעג לדבריה הנאיביים כביכול, של סתיו שפיר. במקור הצטלמה חברת הכנסת לקליפ קצר של אתר "הארץ", שם העבירה את המסר שהנהגה אמתית דואגת גם לאושרו של העם, ולא רק מכבה שריפות כל היום, שבויה בייאוש כרוני שמתבטא בחימום כסאות ובהבטחה פסימית של חיי נצח על החרב. מעורר חלחלה ואף מבעית שמסר אופטימי כמו הדרישה לאושר, נראה לסג"ל ולצופים שהוא מייצג נלעג.

הגול העצמי השלישי (ואולי לא האחרון), שייך כולו לחילונים המתחלחלים, שהזדרזו להצטעק ולדרוש את סגירת הערוץ. סג"ל התנהג בצורה שאינה מכבדת את השידור, אך מכאן ועד לטענה שחצה את גבולות הסאטירה ואפילו הדמוקרטיה - יש קצת מרחק (שאי אפשר לגמוע באופניים, עם מושב או בלי). ככותב שחוטא לפעמים בסאטירה ומתוך כך מקדש את חופש הביטוי והמחשבה, הייתי מצפה מהחילונים להפגין קצת יותר סבלנות כשמתבדחים על חשבונם, גם אם במסגרת מפגן קיצוני של טעם רע.

מאמרים נוספים מאת יונתן יבין

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

עוד רגע קט בתי הספר יפתחו שוב את שעריהם ומאות אלפי תלמידים ישובו לשנת לימודים נוספת או יתחילו אותה לראשונה.

תגובות

האושר שלהם זה הסיוט שלי. בבקשה שלא נתברך באושרם.