בין הזכרונות
אור יזרעאלי

בין הזכרונות

אין ספק, יום הזיכרון מקבל מקום הרבה יותר משמעותי בחברה הישראלית הדבר הזה מובן על רקע הקרבה המיידית לנופלים, אולם יום השואה, בהיותה אסון ברמה אוניברסלית, יהודית ואנושית, אמור לקבל את אותה התייחסות במדינת היהודים

תסלחו לי שאני מעלה פה סוגיה המעמידה אלו מול אלו ימים קשים. לעשות השוואה בין ימי זיכרון זה מצמרר, אך גם להתעלם מההשוואה ומהפוליטיקה של הסמליות אי אפשר.

בישראל יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה מקבל ביטוי הרבה יותר גדול ומשמעותי מאשר יום השואה. גם במובן הממסדי וגם במובן התרבותי.

מבחינת הטקסיות, ביום השואה ישנה צפירה אחת בבוקר וביום הזיכרון יש שתיים: בערב ובבוקר. בתי עסק עובדים כרגיל ביום השואה, בעוד ביום הזיכרון בדרך כלל מסיימים מוקדם יותר, אם עובדים בכלל.

בתחנות הרדיו ישמיעו ביום הזיכרון כמעט לאורך היום כולו שירי קרבות ושירי נופלים, ואילו יום השואה דל בשירים כאלו, לכן ביום השואה לרוב נשמעים שירים שקטים, אך לאו דווקא כאלו הקשורים במהות של היום ובתרחישי השואה. "מי אוהב אותך יותר ממני" ודומים לו שהתנגנו רבות ביום השואה אשתקד, הם שירים שקטים ובעלי מנגינה מלנכולית, אך לא קשורים לעצם היום כמו השיר "אחי הצעיר יהודה".

נכון, יום הזיכרון נוגע לכולנו באופן אישי, יותר מיום השואה. לצערנו אין כמעט אדם בישראל שלא מכיר מקרבה משפחתית או חברית מישהו שנפל בקרב או שנפגע מידי הטרור הרצחני. לכן טבעי הוא שהדבר יגע חזק יותר באוכלוסייה בישראל מאשר יום השואה. אחרי הכל לדאבוננו יום הזיכרון הוא משהו שנמשך בכל רגע בארצנו שעדיין נאבקת על קיומה, כשמלחמות פוקדות אותנו כל כמה שנים ואירועי טרור מכים בנו פרקי זמן מועטים עוד יותר. ואילו יום השואה שייך לקבוצה הולכת ונעלמת של ניצולים מבוגרים. התמונות והסרטונים בשחור לבן, מצביעים על ימים רחוקים שקשורים רק בקשר רופף עם החיים שלנו במדינת ישראל של שנות האלפיים.

אך אין ספק שהחשיבות של יום השואה הוא לאין שיעור מהותי יותר. משלושה היבטים, הציוני, היהודי והאוניברסאלי: 

בהיבט הציוני, הלקח שהעם היהודי צריך מדינה נהגה אמנם לפני השואה וקדמו לו סופות בנגב ופרעות קישינב והיסטורית דמים ארוכה, אך השואה הייתה ההוכחה הכואבת ביותר לצדקתה של התנועה הציונית. אירופה העניקה אמנציפציה ליהודים אך אותה אירופה גם רצחה אותם באכזריות נואלת. חלק מהתרופה לעם ללא ארץ הייתה הציונות- שמשמעותה לקיחת אחריות וחירות של היהודים על חייהם, ששיאה בהקמת מדינה עצמאית. אבחן זאת היטב ד"ר יהודה ליב פינסקר בספרו אוטואמנציפציה בו הוא זיהה לאן האנטישמיות האירופאית הולכת ואיזו תרופה צריך העם היהודי בשביל שצרותיו יפסקו.

בהיבט היהודי וודאי. במדינת הלאום היהודי חשוב לציין את הקטסטרופה הגדולה שפקדה את העם היהודי באופן הראוי ביותר ולהנציח את אוצרות הרוח של העם היהודי שאבדו.

וגם כמובן בהיבט האוניברסאלי של השואה, המשמשת תמרור לאנושות כולה, שצריכה לעסוק ברצח העם השיטתי והמחריד, ולאן יכולים האדם והמדינה להתדרדר. גם להזכיר את הלקח העכשווי של האנטישמיות בעולם. זווית שחשוב שמדינת ישראל מדינת העם היהודי תישא בגאון. במיוחד בימים אלו.

נכון אין אנחנו יכולים לכפות על רגשות להשתנות ותחושת הקרבה שלנו ליום הזיכרון תמיד תהיה אותנטית. אך ברמה הממסדית אנחנו יכולים לקבוע את יום השואה כיום משמעותי יותר. קביעת שתי צפירות ביום הזה וכן הפיכתו ליום לימודים קצר ועוד, יכולים להפוך למנוף גם כלפי מטה שייצרו תכנים תרבותיים (למשל על ידי עידוד לחנים ויצירת שירים העוסקים בשואה ועוד). מי שתמה על הפן הזה שמגיע מלמעלה שרק יחשוב וישווה מה נעשה ביום הזיכרון בעניין. זו לא סתם פרוצדורה, אלא השרשה של נורמות והתייחסות לימים האלו עוד מגיל צעיר.

היחס הזה בין שני ימי הזיכרון נקבע ברוח הימים של ראשית המדינה. כאשר הציונות ראתה בשואה כאנטיתזה גלותית ובזה לאלו שהגיעו משם. ואילו רק לאחר משפט אייכמן החלה להיווצר תודעת שואה שאינה קשורה במודל היהודי הלוחם- כפי שנקבע באתוס הציוני של היהודי החדש. לכן נקבע גם יום השואה ביום כ"ז בניסן שבו פרץ מרד גטו ורשה. עיוות היסטורי, כי המרד וההתקוממות בשואה היו מינוריים ורוב שואת העם היהודי הייתה טבח והשמדה של הקהילות היהודיות באירופה, ובדרך נס יהודי ארצות האסלאם סבלו מכך רק מעט. אם תכניתו השטנית של היטלר הייתה יוצאת אל הפועל במלואה אזי גם לכל הקהילות היהודיות בשאר הארצות זרועותיו האכזריות היות מגיעות. לכן הגיע הזמן לתקן את המעוות. התבגרנו, אנחנו כבר בני 69 וניתן כעת לתקן את היחס ליום השואה.

הדור המתמעט, המרחק ההיסטורי שמצטבר וההתקפות נגד, רק עושים את הדבר חשוב ובהול יותר. 

מאמרים נוספים מאת אור יזרעאלי
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.