חינוך טוב זו לא קלישאה
צו פיוס

חינוך טוב זו לא קלישאה

צו פיוס, 9.5.2016

הפנים שמאחורי צוות החינוך המשותף - כתבה נוספת בסדרה

ספרי על דרכך המקצועית- מה הביא אותך לעסוק בזה?

הלכתי ללמוד חינוך לגיל הרך. בזמני אלו היו לימודים  לגילאי גן וכיתה א-ב יחד. הייתי גננת 12 שנה בקיבוץ נחשונים. מאד נהניתי באותן שנים- תחושת סיפוק גדולה. אני בת מושב והחינוך הקיבוצי עם הדגשים שלו היה מאד טבעי לי.

בהזדמנות זו אציין שגדלתי בבית דתי, ובחינוך הממלכתי- דתי שבקיבוץ יבנה, כך שהכל היה מוכר והשתלבתי לגמרי.

לאחר 12 שנה, היה לי רצון להתקדם ועזבתי ופניתי ללימודי ניהול וליווי פדגוגי. באותו זמן פנו אלי מהגן המשותף במזכרת בתיה וביקשו ממני להיות חלק מצוות הגננות ובאתי.

זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי מהו חינוך משותף, ואהבתי את זה מאד.

שלוש שנים הייתי "הקול החילוני" בגן ועבדתי יחד עם גננת דתית.

לאחר תקופה הרגשתי שאני רוצה להתקדם ושוב עמדתי בצומת- הבנתי שאני רוצה להתמקד בליווי פדגוגי ופחות בניהול לאחר שהקמתי את מסגרת הצהרון במושב מגוריי וניהלתי אותו במשך כמה שנים. ואז הגיע הטלפון מאסף שהציע להתחיל לעבוד "כבר ממחר" בליווי גננות בחינוך המשותף...

מה זה בעיניך להיות מנחה של צו פיוס?

בעיני, מעבר להעברת הידע, ועזרה במיומנויות שונות וטכניקה, מעבר לכל זה- אני שם בשביל לתת יד.

גננת בסופו של דבר היא לבד, בשונה ממורה בבית ספר שנתמכת במערכת הבית ספרית שמאחוריה. ביומיום זו היא והסייעת; היומיום כל כך עמוס ויש לה כל כך הרבה מה לעשות, וללמד, ולשים לב לדברים רבים כל כך. לכן שכשאני באה- אני נמצאת שם בשבילה. לתת מרווח נשימה- לדבר על מה עובר עליה, הקשיים וההתלבטויות, וגם לתת הזדמנות להרים מבט למעלה מתוך המשבצת שבדיוק באותו רגע עומדים עליה.

אני מקווה שאני מצליחה בכך. לא תמיד אני מרגישה שהצלחתי אך אני בהחלט מנסה לעשות זאת.

תוכלי לשתף בסיפורים שעולים מתוך ליווי הגננות?

מתוך ציר הזמן של שנת הלימודים בגנים אפשר לראות את התהליך שעוברת הגננת בחינוך המשותף-

תחילת השנה הוא תמיד זמן מאד לחוץ. לא צריך להיות גננת בחינוך המשותף בשביל להרגיש את זה- תחילת שנה, הילדים עוד לא רגילים, עוד לא מכירים. הורים חדשים עם בקשות ורצונות.

בגן של חינוך משותף הגננת חווה בתחילת שנה עוד כמה מוקדי לחץ- תפילת הבוקר, תפילת ראש חודש, להיות גננת בשני קולות- איך זה קורה? איך אתפקד? האם ההורים ישתפו פעולה? איך אספיק ללמד את כל החומר על חגי תשרי? (תמיד ההרגשה היא שלא הספקנו ללמד כלום...)

אחרי החגים יש כניסה לשגרה. הגננת לומדת להכיר את המעשה הקשתי- חינוך לקשת של זהויות.

לקראת חנוכה יש הזדמנות להרים את הראש ולהסתכל אחורה- כמה הספקנו מתחילת השנה, וכבר מסיבת חנוכה מתקרבת...

יום המשפחה הוא יום חשוב מאד בעיני בגנים המשותפים. והגננות באמת עוסקות בו רבות סביב מוטיב השבת, ואפילו סביב נושא התפילה. יש ביום הזה תוצרים מקסימים בגנים שלנו עם משמעות עמוקה ולימוד.

רגעי הנחת שלי כמלווה הם כאשר הגננת רוכשת מספיק בטחון כדי ליצור משהו משלה.

בגן "קשת" בגדרה למשל- מסיבת "מלווה מלכה" היא פרי יוזמה בלעדית של הגננת. היא שמעה ממני כבדרך אגב על הרעיון מגן 'קשת שוהם' ואימצה אותו לגמרי. דווקא בזמן בעייתי בשנה- קרוב לפורים, ואחרי עומס אישי, היא החליטה לקיים את האירוע. וזה היה מקסים ומרגש.

או למשל ממש עכשיו- לקראת יום העצמאות הייתי בגן "כלנית" בבנימינה ודיברנו על "עשרת ימי תודה", וכבר הגננת החליטה שזה נושא שהיא רוצה להתמקד בו במסיבת סיום.

אני יכולה להביא דוגמאות נוספות  זה קורה בכל הגנים שאני מלווה אותם – באליאב, בגבעת שמואל, ברמת גן – בכל מקום אני רואה את ההתפתחות והיצירתיות של הגננות. כאשר גננת יוצקת משהו משלה לתוך הלימוד בעיני זה המעשה החינוכי האולטימטיבי.

לקראת יום העצמאות הקרב ובא- ניתן מבט אל העתיד: מה חשוב לך בתור מנחה ואשת חינוך, מה החלומות שלך?

אולי זה ישמע בומבסטי או קלישאה, אבל אני רוצה חינוך טוב:

שהגננות יהיו נשות חינוך טובות בלב ובנפש, ושההתמקצעות שלהן תצא משם.

שהילדים יגדלו להיות אנשים טובים, עם לב פתוח.

זה כל כך לא מובן מאליו.

אני חושבת ואני מקווה שאינני נשמעת מתנשאת, שבחינוך המשותף יש חינוך טוב.

דווקא בגלל שאנחנו לא מסתגרים, ודווקא בגלל הפתיחות, ובעיקר בגלל הדוגמה האישית- הילדים לומדים על בשרם שלחיות ביחד זה טוב.