האזיקים המתוקים שלי
יונתן יבין

האזיקים המתוקים שלי

יונתן יבין כבר לא זוכר מהו חופש, מהי יקיצה טבעית, ואיך מרגישים כשיוצאים לבלות עד הבוקר. הוא לא זוכר מה פשר המושג שינה, אבל את האזיקים שילדיו כרכו על ידיו הוא מקבל בהכנעה מתוקה

בתי, שנולדה שלשום בבוקר, היא האזיק השלישי על רגליי. הראשון הוא אשתי, השני הוא בני, ושעה שאני יכול, תיאורטית ואופנתית, להשתחרר מהאזיק הראשון במעשה הגירושים, השניים האחרים שם לנצח. זו עובדה שאיני מתווכח עמה, ממש כשם שאיני מנסה ליישב בכוח מחשבתי הדל את הפרדוקס של החירות האדירה, המוחלטת, שאני חש מאז שנכנסתי לתא כלאי הצר, כלא פרנסה ואמבטיות וחיתולים, ולנגב ולהאכיל ולרחוץ ולהשכיב. ולפרנס. שוב לפרנס, תמיד לא להצליח לפרנס.

עד שהתחתנתי הייתי אדם חופשי ומאושר, או חופשי ואומלל, או לא חופשי ואומלל, שחי באשליה העצמית של אדון לגורלי. אבל אדם שרוצה להיות אדון לגורלו זקוק ראשית לגורל, ומתוך כלאי אני משקיף אל רווקותי שנמשכה נצח ועוד נצח, מסיבה ועוד מסיבה, בחורה ועוד בחורה ובדידות מקיר לקיר - ויודע שגורל לא היה שם, שהיתה אשליה של גורל או גורל מוכתב שבעיצובו לא היתה לי דריסת רגל אמתית. עתה אני מחליט הכל, לא כי אני שיכור כוח אלא משום שאין לי בררה.

מבוקר עד ערב אני נדרש להחליט עבור משפחתי, עבור המשך קיומה האופטימלי. אלה לא החלטות הרות-גורל לפי רוב, הן אפילו לא מקוריות במיוחד. רובן הגיוניות ומשומשות, בלויות, מיליארדי אנשי משפחה צלופי-דאגות החליטו אותן לפני, באותו פס ייצור מיוזע ומייגע של החיים הבורגנים. ובכל זאת אני מרגיש אדון ומרגיש חדש, כאילו איש לא עמד מעולם במקומי, כאילו איש לא כרע אי פעם תחת נטל פרנסתה של משפחה, ועוד בעידן מפנק יחסית של האנושות, עם הרבה טכנולוגיה ומלחמות מקומיות.

הכלא הזה לימד אותי שאשליית חיינו הגדולה היא התחושה השקרנית של קביעות הקיום. כשאתה ילד אתה חושב שכך החיים ייראו לנצח, שתמיד יותר לך או יאסר עליך, וזה טבעי, אתה תם. בנעורייך אתה משוכנע שלעד תתייסר בלהבות האהבה ותתחבט בסוגיות קיומיות של אלוהות, מין ומוות. ואז באות שנות רווקותך ואתה משוכנע שכך זה יהיה תמיד, מסיבות והוללות ובדידות נוראה, שכזה אתה וזה, ולכן כשתבנה בית בישראל או בכל מקום אחר, תמשיך להיות אתה, הרווק הזה, שפשוט חי עם אשה אבל נשאר הוא, ומגדל ילדים ונשאר הוא. וזה פשוט לא נכון.

החופש שלי הוא להשתחרר מעצמי בכל עשור ולחייך אחורה בחיבה שמהולה בלא מעט מבוכה. אני משתוקק לראות מה יביא עמו העשור שאני חי בו, כי את האמת הזו אתה תמיד רואה רטרואקטיבית. אבל אני לא ממהר, אני רוצה שהזמן יעבור לאט מאד, עם האזיקים המתוקים שלי. מה חבל שהזמן, מאז שנאסרתי, הפסיק להקשיב לתחינותיי. הזמן הוא באמת אדון לגורלו וההוכחה היא אכזריותו.

מאמרים נוספים מאת יונתן יבין

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

עוד רגע קט בתי הספר יפתחו שוב את שעריהם ומאות אלפי תלמידים ישובו לשנת לימודים נוספת או יתחילו אותה לראשונה.

תגובות

אהבתי מהתחלה ועד הסוף. כתוב טוב וגם קצת משעשע