חופש הדת וחופש מדת
קרני אלדד

חופש הדת וחופש מדת

מי מתפשר יותר - זו השאלה! ביישובים מעורבים גרים אנשים מכל מיני סיבות. הרצון להראות צדיקים, הרצון בקהילה בלתי לוחצת ובעיקר הרצון לחיות יחד עם מי שלא חושב כמוך

חופש הדת הוא החופש של כל אדם להאמין באל ולנקוט את כל הפעולות שאמונתו מחייבת, להימנע מכל הפעולות שאמונתו אוסרת, והכול כדי להגשים הלכה למעשה את תפיסת עולמו.

במקביל לחופש הדת, ישנו גם החופש מדת, וחופש זה שווה ערך בחשיבותו לראשון. כלומר – באותה מידה שניתנת לאדם הזכות לקיים ולהמנע ממעשים הסותרים את אמונתו, אם אינו מאמין באל – אין הוא צריך להציג קודקס חלופי. יש לו חופש לעבוד או לא לעבוד איזה אל שיבחר, אם בכלל.

אקדים ואומר, שאני לא דתיה ולא חילונית. אלא פנאטית של אחדות. אני מוכנה לשרוף את המועדון בשביל אהבת ישראל. אני לא רואה בעיניים כשמישהו אומר משהו שמערער את עיקרון כלל ישראל, כי זה קדוש, ואין לנו, כעם, קיום וזכות קיום כשאנחנו מפורדים. אני מכירה את הויכוחים בין דתיים לחילונים, מאז היותי ילדה שגרה ביישוב מעורב. זה תמיד מגיע לאותה נקודה: הדתיים אומרים לחילונים, אנחנו רוצים לבוא לקראתכם, אבל אנחנו לא יכולים להתגמש, יש לנו מצוות. אנחנו לא מחליטים, יש לנו בוס. אבל אתם? אתם זה סיפור אחר, אתם יכולים להתגמש עד בלי די.

והחילונים? החילונים סותמים כאן, כי מה יש להם להגיד. אין להם מערכת חוקים חלופית, ועקרונות הצדק והמוסר על פיהם הם חיים, לא מחייבים אותם ללבוש גופיה, לנסוע ליד בית כנסת בשבת, לעשות על האש ביום כיפור או לשחות מעורב. הדגל של הדת שם אותם בעמדה נחותה במו"מ על הציבוריות במרחב מעורב, והם מתפשרים ומוותרים הרבה יותר מהדתיים. 

עבדו עליהם. יש פה כל כך הרבה מעבר לעגלות ריקות ומלאות. הרבה דתיים אוהבים לחיות ליד חילונים כי הם נראים יותר צדיקים ככה. זה מחייב אותם פחות ואף אחד לא מסתכל עליהם בביקורת. ויש כאלה שהגיעו לקהילה מעורבת כדתיים לייט, אבל כשמגיעים הילדים אז פתאום הם הכי מחמירים בעולם, ופתאום חשובה להם הפרדה מגדרית מטרום חובה, כי מה לעשות, הבוס אמר. ויש עוד המון סיבות, ויש חופש מרחב ענק, ומעבר להכל: אם קשה למישהו יותר מידי - הוא מוזמן לוותר.

 קהילה מעורבת תתפקד נהדר עם ויתורים מפליגים, אבל לא בלי רצון אמיתי וכן לחיות ביחד, ולראות את החשיבות של חיים כאלה. בחברה מעורבת המרחב הציבורי הוא לא דתי או חילוני, אלא מתחשב ומוותר על בסיס יומי, והויתורים באים משני הצדדים. כי יש עיקרון חשוב מחופש הדת, והוא האחדות.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

עוד רגע קט בתי הספר יפתחו שוב את שעריהם ומאות אלפי תלמידים ישובו לשנת לימודים נוספת או יתחילו אותה לראשונה.

תגובות

נכנסתי בתקוה למצוא משהו מענין הן במאמר והן בתגובות ומצאתי שוב עיסוק בטפל. המאמר התחיל טוב ונגמר כאילו בסוג של התנצלות. כאתיאיסט אמיתי לשעבר וכאחד שנשוי לחילונית (!) קשה לי להגיד או להשוות בין ערכים. הדוגמה שהחזון איש זצל הביא בזמנו התאימה בהחלט לתקופה כיון שעד אז הציונות היתה צעירה ולא היה שייך להשוות בינה לבין היהדות. כיום, הציונות הרעיונית מתה החילוניות מתה נשאר רק "בא לי" או "לא בא לי". כל שאר הדיבורים על ערכים אין להם תוכן כי בסופו של דבר בעולם של "כל אחד והאמת שלו" זו אמרה של להישמע חכם אבל אין בה תשובה לכלום. זכותו של החילוני לחיות כחילוני זכותו של היהודי לחיות כיהודי אבל לאיש או אישה אין זכות לעוות או להפיץ שקרים על היהדות ולהפך - מצד ההגינות האינטלקטואלית. כדי שבאמת יהיה פיוס צריך קודם להכיר את הצדדים ואז לדבר ולהחליט. סיפור שאולי אינו אמיתי אבל המסר בהחלט חזק: מעשה במשכיל שנכנס לבית רב והחליט להצהיר: כבודו, איני מאמין באלהים! בשום אל! הרב הרים את עיניו שם ידיו על לבו ואמר: כמוני כמוך! המשכיל מבולבל לחלוטין, הקשה: הכיצד? הרי כל אורחות חייך ומשרתך בנויות על עיקרון של מציאות האל? השיב הרב: האל שאינך מאמין בו גם אני אינני מאמין בו. לו הכרת את האל שלי יתכן שהיית מאמין בו אף אתה. נקודה למחשבה. החילונים לרבות אנשי ה"אקדמיה" או כל מיני "מומחים" ליהדות או דתיים או חרדים (עיתונאים כאלה ואחרים) פשוט לא מבינים כי הצינור שלהם שבור וסתום ובאים עם עודף דעות קדומות מטרות מוכתבות מראש וזלזול. אבל, באותה מידה להתחיל להתפלסף ולהציג "עמדת נגד" זו בדיחה כיון שהעולם החילוני מסתכם בדבר אחד: המוח האנושי. רגשותיו והחלטותיו. בא לי או לא בא לי. זהו. בלי כאבי ראש. מצטער על האריכות.

בקבוצות החילונים יש גם קבוצה שחונכה על-פי המוסרת והכן מכירים את האל. דרך המסלול שעברו בחיהם ותבונתם העצמאית עדין שומרים על ערכים, שאותם אוחזים קרוב אל ליבם. כן אותה קבוצה אינה ממלאת את כל תרי"ג המצוות שפוסקי ההלכה עושים תחרות מי מחמיר ביותר. כך הקצינו ואיבדו את הערך הבסיס. בשלושת הדתות קיים יום מקודש בשבוע, שבו האדם חורג משִגְרַת ימי החול. השבת, שהיא "אי של חֵירוּת" בין שאר ימות השבוע גם לאדם החילוני היא מנוחה. לאדם המאמין הדתי "זכור את יום השבת לקדשו" קדושה ומשמשת אות לברית שנכרתה בין ה ' לבני ישראל והוא ירא לו ולכל פסק הלכה לשמירת השבת . הכל שאלה של נקודת מבט

ולי יש מפלצת מתחת למיטה. כלומר חשבתי ככה כשהייתי בן 5 אבל זה עבר לי. דתיים מטומטמים ורעים.