התעמלות אאוט - כלכלה אין
יונתן יבין

התעמלות אאוט - כלכלה אין

שיעורי החנ"ג מכילים פוטנציאל עצום להלעגה על תלמידים חלשים פיזית - פוטנציאל שמנוצל עד תום בידי בריוני הכיתה ולפעמים גם המורים

כאדם שלמד לחבב פעילות גופנית ואפילו להתמכר לה, אין לי ספק שהמקצוע המיותר מכל הוא "חינוך גופני", כש"מיותר" היא מילת תואר מנומסת. המילה "משפיל" תיטיב לתאר את 45 הדקות הארורות הללו, שבהן צעירים כמוני הרגישו, ביתר-שאת, את השנאה היוקדת לחיים שאותה טיפחו בניחותא ביתר השיעורים.

אז קראו להם בשם הנאיבי "התעמלות", היום השם המתנשא הוא "חינוך גופני" (מי אתם שתחנכו את הגוף שלי?)  ובקיצור: חנ"ג. אלה ראשי תבות אונומטופאיים לעילא, כי אכן מתחשק לך "לחנוג" מישהו לכל אורך השיעור הזה, שבמהלכו אתה מרגיש במקביל שאתה הולך ו"נחנג". ולא, השיעורים שבהם השליך לנו המורה כדורגל כפינוק לא היו פרס, אדרבה.


שיעורי החנ"ג מכילים פוטנציאל עצום להלעגה על תלמידים חלשים פיזית - פוטנציאל שמנוצל עד תום בידי בריוני הכיתה ולפעמים גם המורים. עניין נוסף הוא ששיעורים אמורים להפיח בתלמידים אהבה למקצוע הנלמד, וממה שחוויתי בתיכון שממנו נגמלתי - ב"התעמלות" מושגת בדיוק התוצאה ההופכית. אלה שיעורים מצלקים שהרחיקו אותי ושכמותי מספורט למשך עשור תמים.


יש עוד טיעונים למכביר, ובראשם האמת הרופסת: אנו "עם הספר" ולא אומה של "שמשונים". בשיעורי ההתעמלות לא מתגלים ספורטאים מצטיינים, גם כי לאלה יש נטייה להתגלות בין כה וכה, וגם כי התחומים הספורטיביים שבהם ישראל מצטיינת (שחייה, ג'ודו, טניס) לא נלמדים כלל בבתי הספר. אשר ל"פריקת אנרגיות" - כל מי שמכיר ילד או נער, יודע שהבטרייה שלהם לעולם לא מתרוקנת, וכשכן - היא נטענת מחדש במהירות מטרידה.

הייתי מאחל למורי ההתעמלות שיצליחו להנחיל לתלמידים את ההנאה מהספורט כעקרון ראשוני, כסיבה לעסוק בו מרצונם החופשי, בחדווה. ללמד את הכיף שבריצה (לא לכולם היא מתאימה, ובכל זאת על כולם היא נכפית), את המדיטציה שברכיבת אופניים ושחייה, את הקתרזיס שאליו חותרים באימון אנאירובי. אני מוכן להמר שדווקא ללא דגש על הישגים יושגו תוצאות מפתיעות.

התכוונתי לכתוב מעט על "חינוך גופני" והרבה על מקצוע שחסר לי: "חינוך כלכלי", אך כדרכם צפו משקעי עבר ושומן רבים, וטרפו את הקלפים (זה המון קלוריות). אגיד אפוא שבצאתי מהתיכון לא ידעתי מאומה על מס הכנסה או מע"מ, ביטוח לאומי (אותו גיליתי בדרך הקשה בגיל 22, עם חוב מסויט של אלפי שקלים), פנסיה, נדל"ן, אשראי, מטבע חוץ - וכן הלאה עניינים קריטיים לחיים. אם הכסף מסובב את העולם, ואם לא למדנו עליו כלום בבית הספר - מה לכל הרוחות לימדתם אותנו?

מאמרים נוספים מאת יונתן יבין

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

עוד רגע קט בתי הספר יפתחו שוב את שעריהם ומאות אלפי תלמידים ישובו לשנת לימודים נוספת או יתחילו אותה לראשונה.

תגובות

נוכח הילדים המנוונים פיסית,הגדלים בארץ כיום,הכרחי הצורך שיעסקו בפעילות גופנית ערה,מתאימה לכל ילד/ה,עם גרף עולה של מאמץ.גם מבחינה בריאותית. כמו כן יש צורך להנחיל להם חינוך פיננסי. אין סתירה בין השניים!

שתי תגובות: 1. חשוב לשלב חינוך כלכלי אבל זה רלוונטי אולי בכיתה י"א-י"ב. יכול להיות שצריך לשלב כקורס חובה כסטודנט. 2. ראייתך את שיעורי החנ"ג אינה נכונה. בשיעורים אלו קיים פוטנציאל אדיר להעצים את "החלשים". לא הכל מתחיל ונגמר בריצה. שיעורי החנ"ג משלבים פעילויות של דינמיקה קבוצתית (שבהן אתה כמורה יכול לתת לחלש להיות המנהיג) ופעילויות שמשפיעות על תחושת המסוגלות של כל תלמיד. כאשר המורה מגיע בגישה הנכונה ורותם את התלמיד החלש אליו כבר בתחילת השנה אז "השמיים הם הגבול". דברים אלו נכתבו מנסיון שלי כתלמיד וכמורה. אשמח להוכיח לך שאתה טועה...ובגדול!! רק בריאות

אני לומד בבית ספר תיכון בצפון הארץ ובשנים האחרונות אני סובל מהשמנת יתר. מעולם לא היה לי הרבה עניין בספורט או במשחקים כאלו או אחרים, אך עדיין נכפית עליי החובה להשפיל את עצמי כל שבוע מחדש בשיעורי החינוך הגופני בבית הספר. בכל שיעור מחדש מוצגות בפניי מגוון דרכים לבצע את ההקרבה המיוצרת הזו: שכיבות סמיכה, עליות מתח, ריצות וכו'. אני מנסה כמה שאפשר לא לוותר ולהמשיך גם אם קשה לי, ולרוב אני מצליח. אבל המחיר קשה בהרבה. המורים לא טורחים לראות את הסבל שלי, ולעתים אפילו מעודדים בעקיפין את הבידוד החברתי של אנשים כמוני. האם אלו הערכים שהמורים לספורט צריכים להעביר לתלמידים? ולא משנה עם מי מדברים, מה עושים וכמה רחוק הולכים, אחרי מונולוג קצר (מפי המורה בלבד) של כ-30 שניות על כך ש"הכל בסדר, אם תמשיך ככה אתה תגיע רחוק" המורים רואים בעיה זו כנחלת העבר. המורים שמים את החלשים יותר בצד, מקדמים את החזקים והאתלטיים ביותר למרכז הבמה בעוד לחלשים שבינינו אין מה לעשות חוץ מלהביט בביצועים המרשימים של המצטיינים בהערצה ובקנאה. איזה מין לקח אני אמור להפיק מזה, בתור אדם? שהעובדה שאיני יכול לרוץ קילומטר רצוף מצדיקה את הנזק שנגרם לדימוי העצמי שלי? שהילדים המצטיינים שמטפחים נרקיסיזם ואגו מנופח יותר הם היחידים שיש להם מקום בעולם? האם לאלו שכבר השלימו עם העובדה שבשיעורי ספורט הם תמיד יהיו 100 מטרים מאחורי כולם, לא מגיעה ההזדמנות להשתפר? אני לא מדבר על כל מורי הספורט. אני יודע שרבים מהם עשו ניסים ונפלאות אצל אנשים בעלי הישגים ספורטיביים כמו שלי, ושרבים מהם נותנים יחס שווה לכל תלמידיהם ולא מעודדים תלמידים מצטיינים להתנהג אל אנשים כמוני כאילו הם פחותים מהם. לצערי, עדיין לא נפגשתי עם מורים צדיקים כאלו, ואם אחד מהם קורא את התגובה אני מאחל להם שימשיכו לעשות את הדבר הנכון, לעזור לאנשים לסגל לעצמם אורח חיים בריא וגישת חיים ספורטיבית. שיעורי הספורט בונים מעגלים חברתיים מאוד מדויקים, שמקדשים את המצטיינים ומשפרים את מצבם החברתי עד לכדי פולחן אישיות, לעומת זאת החלשים נשארים מחוץ למשוואה. נשארים עם חבר אמיתי אחד או שניים, שחוץ מהם כלל התלמידים יתייחס אל החלשים הללו באופן מבודד ומפלה, יצור קשר 'רק אם אין ברירה או לצרכי בידור אישי או בריונות. לצערי, אלו הערכים שעל פיהם מבוססת החברה ברוב בתי הספר, כאשר לחלשים אין הזדמנות לזרוח או לעשות רושם בדרכם שלהם. אז אני מנגן בטהובן בפסנתר בזמני החופשי ולא זורק לסל, והחיבורים שאני כותב ארוכים יותר מהמרחק אליו אני יכול לזרוק כדור מחניים, אבל לאף אחד לא מגיע שישפטו אותו בגלל החסרונות שבו כשהוא לא מקבל אף סיכוי להראות את היתרונות שלו. לאף אחד לא מגיע להפוך להיות הבדיחה השכבתית בגלל שהוא לא מצליח לעשות שכיבת סמיכה. אולי אני לא טוב בספורט אבל אני יודע בוודאות שיש לי יותר ערכים חברתיים ממה שלחלק מהמצטיינים אי פעם יהיו. אם ישנם מורים לחינוך גופני שתואמים בחלקם או בשלמותם לתיאור שלי, נסו לחשוב על אלו שלא מצליחים. לקדם אותם באופן פרטני כדי שלא יסבלו את המשך שנות הלימודים שלהם בצל המצטיינים. עשו את המעשה, ודאו כי מספר האנשים שמרגישים כמוני ילך ויפחת. אני מקווה שהתגובה הזו תאיר עיניים של רבים. תודה רבה, -שם בדוי

ואווו איזו כתיבה מדהימה!! אתה בהחלט יכול לנצל את כישרון הכתיבה שלך בתחום התקשורת הכתובה או להיות סופר אולי:) לא יכולתי שלא לפתוח את תגובתי בעניין הכתיבה. באשר לתוכן הדברים, בהחלט מצב לא נעים מה שאתה מתאר. אני מציעה לך ליזום שיחה אישית עם המורה להתעמלות. בתור מורה (למקצוע אחר!) אני יכולה לאמר לך ששיחה אישית יכולה לעשות פלאות.

יונתן יבין פרסם את תגובתך על הקיר שלו, בפייס. פגעה לי ישר לבטן. אסטמטית. כל חיי הייתי גרועה בספורט, והשעתיים בשבוע האלה, היו עבורי גיהינום. סופרת את הדקות, מחפשת תירוצים לשבת בצד. עד היום לא מבינה חוקי מחניים או הקפות, לא מסוגלת לעשות גלגלון, לקפוץ בחבל, לקלוע לסל או לעשות גלגול פשוט. ניסיתי. אבל הברכיים תמיד נדפקו ב"חמור", לצחוקם של הילדים. לפחות לכותב החמוד והמוכשר, יש קואצ'ינג קצר של "תמשיך כך ותצליח". בשנות ה - 80 לא היה קואצ'ינג. היה "אין מקום פה למפונקים בבית הספר שלנו!" ושאגות: "לא הולכים בזמן ריצה!". בחיים לא אשכח את הילדה שצעקה עלי כי פספסתי כדור, כשניסיתי להיות כמו כולם: "מה את מתפלאת שלא סובלים אותך? איך את מצפה להיות מקובלת, אם את כזו?". בגיל 30+, החלטתי שאני צריכה ספורט. למצב הרוח. חיפשתי בין המכונים. ממכון בו לימדה המורה המשפילה ביסודי, ברחתי. מצאתי מכון כושר נחמד, שגם בו נטפל אלי מאמן, בטענה שאני מוותרת לעצמי ותמורת אי אילו מצלצלים, יעשה ממני קומנצ'י. ההשפלה כבר לא הרתיעה אותי. ידעתי מי אני. נפנפתי אותו. מאז, שלוש פעמים בשבוע, אני עושה ספורט. הליכות, יוגה, פילאטיס, עיצוב חיטוב. דברים שכיפיים לי. ולא, אני לא קומנצ'י, אלא קלוצנצ'י. וזה בסדר! ילד חמוד, אם זה יגיע אליך: אתה כותב מקסים. כתוב מניפסט גם למועצת התלמידים או להנהלה והצע להם להפוך את השיעור הקבוצתי, לאימון כללי בו עוזרים אחד לשני לגלות את היופי והכיף שבספורט ואיש לא נותר מאחור.

תשנה בכתבה מחינוך גופני למתמטקיה ויצא לך אותה שטות.

תודה לכותב עלום השם מהצפון. הרי אני כבן 32 ולא זכיתי שתלמיד בית ספר יהיה לי לפה. תודה שביטאת את מה שהפריע לי וממשיך ללוות אותי בחיי הבוגרים, וגם כהורה. דרך אגב, יש ענפי ספורט שבהם הייתי טוב, ואני עדיין נהנה להתאמן (אם כי לצערי לעתים מזומנות בלבד) כמו כדור-יד (Handball), שחייה, רכיבה על אופניים/ אופני הרים וכו'. אבל באלה קשה מאוד להתפתח במסגרת בית ספרית, ושוב הזרקור מופנה למגבלה ולכשלונות, במקום יופנה לכשרון, ולכח הרצון.

מעניין איך מרגישים כל שבוע התלמידים שמתמטיקה קשה להם ...ולא משנה כמה שיעורים פרטיים הם מקבלים .... במשך 5 או 6 שעות שבועיות ....האם משהו פעם חשב לוותר על המקצוע או כתב על תלמידים אלו שהם רבים ומתוסכלים הרבה יותר "מנפגעי" החינוך הגופני ....

ל

ל

ל

ל

ל

יותר מ 30 שנה לאחור, אני רואה את שיעורי ההתעמלות כסוג של אתנחתא, אולי יותר כאתנחתא קומית. הייתי הרזה, החלש, השברירי והכדורגלן המחורבן ביותר שהיה אי פעם. לא מסרתי ולא כדררתי, לא אהבתי את הקפת מגרש הכדורגל אבל נהניתי. רק בגלל שהבאתי תמיד תלבושת ספורט ( הייתה כזאת פעם ) הייתי מקבל תמיד ״ כמעט טוב ״ בתעודה ולצידה - מילה אחת - משתדל. ואני נורא השתדלתי כי לא רציתי להכשל אבל לא ראיתי זאת כסבל. רק פעם אחת בשנה הייתי מתבלט בשיעורי התעמלות - בעליות המתח. כאשר הכדורגלנים והספורטאים היו עולים ל 8 או 10 עליות מתח, הייתי מפליא ב 17 עליות מתח, השני בשכבה של 350 תלמידים, מחציתם בנים. זה היה היום שלי. החזקתי את השיא הכיתתי ותמיד זכרו אותי בגללו. זה לא הפריע לי ולא עזר לתעודת הבגרות שלי ולא לשרות בצנחנים. למדתי שכח הרצון הוא המכריע ולא שיעור ההתעמלות. הטווח הארוך ולא הריצה ל 100 מטר. אז לכל מתבאסי שיעור ההתעמלות רק אומר - חברים, תשמחו. זהו השיעור היחידי במערכת בו אין שיעורי בית והשיעור היחידי בו לצד שיעורי ההתעמלות לבנים, ניתן לראות את בנות כיתתך רצות והחזה שלהן משתובב בחולצתן בכל צעד וקפיצה. אז לא הכל גרוע.....

אני מורה לחינוך גופני, המומה מהתגובות. בבית הספר שלי יסודי...אם תשאלו את הילדים מה המקצוע האהוב עליהם 90 אחוז מהילדים יאמרו לכם חינוך גופני....לפעמים כנראה שיש מורים שמפספסים כמה חברה בדרך שלא ממש מקותלג כספורטאים...ותראו כמה חוויה שלילית יכולה לעצור חוות דעת טראומטית לאדם שלא קיבל יחס נכון בשיעורי החנהג בבית הספר. אני לא מכירה את המקרה משני צדדיו לפעמים יש גם תלמידים שלא מוכנים לקבל את הכפית עד לפה...ומצפים שהמורה גם ירוץ ויתעמל במקומם....זה לא ריאלי שיקרה. לפעמים כיתות הספורט עמוסות כל כך שמתוך 30 אולי יהיו עשרה אחוז שיחוו חוויה שלילית בשיעור. בואו תדמיינו 34 ילדים נמרצים מגיעים לאולם הספורט מעורבים בנים בנות. ומורה אחד ללא סייעת וללא שום עזרה..צריך גם ללמד וגם לעניין וגם להגיע לכל תלמיד, ולהתמודד עם כיתה הטרוגנית בהתנהגויות התלמידים. חלקם עם בעיות קשב וריכוז וחלקם עם בעיות רגשיות כאלו ואחרות....והמורה הטוב עושה מאמץ רב וחשיבה רבה איך הןא מקנה לאותם ילדים בקושי רב, רב מאוד, את הרצון והמוטיבציה להתעמל ולצפות לשיעור הבא....אני מרגישה מחויכת...נראה לי שהתלמידים שלי אוהבים את שיעור חינוך גופני ...לא התעמלות...מצפים לו מגיעים מוכנים.....ומשתפים פעולה ...כמעט ואיני רואה ילד שמחפש תרוץ לשבת בצד....עם כל הקשיים שקיימים בשטח. צר לי על אותם אנשים שעברו חוויה לא נעימה , לא בסדר להכליל....ולגבש מסקנות על סמך חוויה שלילית שעברו מספר אנשים מצומצם. במקום זאת תביעו עמדה כמה חשוב לפצל את שיעורי החינוך הגופני לקבוצות קטנות יותר. כמה חשוב אולי להוריד את האלמנט התחרותי במסגרת השיעורים. שתוכנית הלימודים תהיה מגוונת ותכלול את כל מיומנויות הספורט משחקי כדור נופש במקביל לשיפור הכשג . בקיצור שיעור חינוך גופני גם בתנאים הלא פשוטים....אסור לוותר עליו....אסור לתת למישהו כועס וממורמר להסיק מסקנות לגבי הכלל הלואי שהיה לכל כיתה עוד שיעור אחד לפחות אם לא שניים ....