הורה לומד הוא הורה מעורב

הורה לומד הוא הורה מעורב

על  ערבי הקהילה בחינוך המשותף : במפגשים הללו ההורים מפנים זמן איכות לדיון והיכרות ונחשפים לעובדה המפתיעה, שהחיתוך  דתי/חילוני  אינו תקף כאשר בודקים עמדות, מחשבות ורגשות לעומק

"האם בחרתי מסגרת מתאימה לילדיי?"

הורים השולחים  את ילדיהם למסגרות החינוך המשותף, בחרו מרצונם בדרך ייחודית שחשובה לאמונותיהם ואורח חייהם. למרות זאת, הפגישה הממשית עם החינוך המשותף מעלה רצף מפתיע ומאתגר של תחושות – על הרצף בין שמחה, הפתעה, גילוי וחשש. לא פעם עולות שאלות כגון: "האם בחרתי מסגרת מתאימה לי ולילדיי?", "האם אני יודע/ת להתמודד עם מה שהם לומדים בבית הספר?"  "האם אני מוכן/נה להתמודדות עם מגוון הדעות שאשמע ואכיר?"

 בואו נדבר על זה ...

בערבי קהילה נפגשים הורים על מנת לנהל דיאלוג שמנהל מנחה מטעם צו פיוס, על הזהות היהודית שלהם ושל שותפיהם לדרך, ועל יצירת בית חינוכי משותף. הדיאלוג נשען על לימוד טקסטים מגוונים, הקשבה לפרשנויות שונות ולחשיפת חוויות החיים של המשתתפים;  בערבי הקהילה גם ההורים הופכים לחלק מצמיחה דיאלוגית ומשותפת, בדומה לפעילויות היומיומית של ילדיהם.

 מה קורה בערב שכזה?

בוחרים נושא בו רוצים להעמיק והוא "נתפר" לפי בקשת הקהילה וצרכיה: נושאים הקשורים לזהות משותפת ונבדלת, לקיום מסיבות וטקסים, ללימוד לקראת חג, או לחיים משותפים בשעות לאחר הלימודים. לא מדובר בהרצאה מלומדת בה עלינו "להספיק את החומר" או שבאמצעותה "נגלה את האמת". מדובר בפגישה משולשת המורכבת מ- "אני", "אתה" וה-"טקסט" (הטקסט לרוב יהיה מגוון: שירה, הגות, אומנות, ספרות, יהודי/ישראלי/כללי וכד').

במפגש עולות שאלות מגוונות הקשורות ל-"אני" - מה הידע שלי בנושא? ומה אני מרגיש/ה כלפיו? האם יש לו מקום בחיי? למה בכלל לתת לו מקום?

עולות גם שאלות חשובות הקשורות ל-"אתה": ערבי ההתכנסות הללו יוצרים הקשבה לאחר – מה הזוויות החדשות שמביאים המשתתפים ושלא הכרתי קודם? מה הם מחדשים  לי על הנושא? מה משותף לי ולאחרים בנושא?

הפגישה מאפשרת דיון שמרחיב ומעמיק בעיקר את ההיכרות בין המשתתפים; היכרות שחושפת את הייחודי לכל אחד ואת המשותף לכולם.

כמנחה, חשוב לי להביא לימוד מזוויות מעניינות ומחדשות אך מעבר לחוויית הלימוד החדשה, חשוב לי שיתנהל דיאלוג בין המשתתפים.  דיאלוג זה הוא לא פעם מרתק. שכן, המשתתפים מגלים שגם מי שחשבנו שדומה לנו מבחינת הזהות ("אה הוא דתי כמוני...") לא פעם מחזיק בדעות או בחוויות חיים שונות, ומי שנראה שונה ממני לחלוטין מרגיש בדיוק כמוני.  

במפגשים הללו ההורים מפנים זמן איכות לדיון והיכרות. כך הם  נחשפים לעובדה המפתיעה,  שהחיתוך ה"רגיל" דתי/חילוני  אינו תקף כאשר בודקים עמדות, מחשבות ורגשות לעומק.

ערבי הקהילה הם ערבים מאתגרים ולפני כל הנחיה עולות השאלות לקראת עוד ערב לא-נודע: האם המשתתפים יוכלו להכיל עמדות ופרשנויות שונות והפוכות משלהם? האם המשתתפים יוכלו לספר על חוויות אישיות? האם יווצר אמון ומקום לשיתוף כן ואמיתי?

לא תמיד מתנהלת השיחה על מי-מנוחות. עולים חששות, תקוות וגם שמחות וזיכרונות מהעבר של ההורים כילדים. השיחה מאפשרת להורים לגלות שהאבא שעד אותו רגע לא ידעו את שמו, הוא אדם שחולם על חינוך שישמר את הזהות החילונית של בתו אך יפתח אותה לעולמות תוכן ושייכות יהודיים וכלליים. הם מגלים שאותה אימא דתית שעד לרגע זה הם הכירו אותה בשמה בלבד, חולמת שהמילים "ואהבת לרעך כמוך" יהיו המוטו של חיי ילדיה – כלפי כל אדם. הם לומדים על הקרע המשפחתי של חבריהם וחברותיהם לדרך – מהיכן הגיעו, מה החוויות שעיצבו את עולמם ומה החלום שלהם, בהקשר של בניית חיים משותפים.

אבל עצם היכולת להכיר את ההורה כאדם שמח וחושש, אוהב ושואל, משתף ומבקר – עצם המפגש האנושי – הוא תחילתה של דרך של שיתוף אמיתי.

כולנו יודעים כי "איש באמונתו יחיה",  וכי "כל ישראל ערבים זה לזה"; השיחה המשותפת מראה, שאם תרצו אין זו אגדה. 

מאמרים נוספים מאת חגית דותן
מאמרים נוספים בנושאים דומים:
מדוע צמחה חומה עבה של חשדנות שהופכת כל פסוק בספר לימוד לניסיון הדתה
עמוס עוז חושב שצו פיוס פירושו שיח חלקלק, אנחנו משוכנעים שלא