טיול במחוזות החוקי והסביר
שלמה  פיוטרקובסקי

טיול במחוזות החוקי והסביר

למה שלשופטי בג"צ יהיה משקל כבד יותר מאשר לאחד, גדי, רמטכ"ל, בקבלת החלטות לגבי מינויים בצה"ל?

צו הביניים שהוציאו שופטי בג"ץ ועצר את מינוי הרב אייל קרים לרב הצבאי הראשי, הוא רק דוגמה למחוזות ההזויים אליהם התגלגל האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק. צריך לציין אמנם שלא מדובר באקטיביזם חריג מאוד, אבל הפרופיל התקשורתי הגבוה של הסיפור, ונסיבות מחמירות שרלוונטיות ספציפית לסיפור הזה ונגיע אליהן בסוף, הופכות אותו לדוגמה טובה לסכנות האקטיביזם של בית המשפט העליון.

על מנת שלא נדבר בסיסמאות, הרשו לי בטובכם לקחת אתכם לטיול קצר בנבכי המבוך המכונה בשפה המשפטית "ביקורת שיפוטית". דבר ברור הוא, שדומני שאין מי שחולק עליו, שכל פעולות רשויות השלטון כפופות באופן עקרוני לביקורת שיפוטית. בתי המשפט המנהליים, ובג"ץ בראשם, צריכים לבדוק את פעולות השלטון, ברגע שאזרח שהפעולה הזו רלוונטית אליו דורש את הבדיקה.

כאמור, עד כאן כולם מסכימים. השאלה מתחילה כשאנחנו בוחנים מה נחשב עילה ראויה על מנת לפסול פעולה של רשות שלטונית. הרובד הראשון הוא ברור. פעולה שלטונית שמנוגדת לחוק דינה להיפסל. הרובד הזה מכונה בשפת המשפטנים "עילת החוקיות". אולם, בתקופתו של אהרון ברק בבית המשפט העליון באה לעולם רובד שני. ברק, אז עוד לא נשיא בית המשפט העליון, טען שבית המשפט מוסמך וחייב לפסול פעולה שלטונית, אפילו אם היא חוקית, במקרה שבו היא "לא סבירה". הרובד הזה מכונה בשפת המשפטנים "עילת הסבירות".

אז איפה כאן הבעיה? הרובד הראשון כאמור מוסכם על כולם. למה? כי חוקים הם תחום ההתמחות של שופטים. ברור שמי שצריך לקבוע אם פעולה מסוימת היא חוקית או לא הם השופטים. הרובד השני לעומת זאת, הסבירות, מכניס אותנו לבעיה קשה. תחומי פעילות הממשלה הם רחבים ומגוונים מאוד. ההחלטה אם פעולה מסוימת היא סבירה או לא תלויה דבר ראשון בהקשר הרלוונטי שבו מתבצעת הפעולה, ויותר מזה בהשקפת עולמו של מי שבוחן את אותה הפעולה.

אם בחינה של סבירות היא פונקציה של הבנה בתחום המדובר ושל השקפת עולם, אז מה בעצם יתרונו של שופט בית המשפט העליון על כל אדם מהרחוב, ומה יתרונו על מי שקיבל את ההחלטה. מדוע הגיוני לתת בידיהם של 15 איש, מוכשרים ככל שיהיו, את הסמכות לבטל כל החלטה במדינת ישראל, רק כי להם זה לא נראה "סביר"?

אם נחזור למקרה הספציפי, למה דעתו של השופט ג'ובראן, למשל, בשאלה אם מינוי הרב קרים "סביר" חשובה יותר מדעתו של אחד, גדי, שמונה לרמטכ"ל ועוסק מידי יום במינוי קצינים לתפקידים בכירים? אגב, המקרה הנוכחי חמור במיוחד כי כידוע הרמטכ"ל לא התעלם מהדברים שעלו בפני בג"ץ. הוא שמע עליהם, הזמין את הרב קרים לשיחה ונחה דעתו. אז למה בעצם צריכים שופטי בג"ץ לערוך לרב קרים שימוע שני? במה השימוע הזה יהיה איכותי יותר?

מאמרים נוספים מאת שלמה פיוטרקובסקי
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות

מלא פלפולים וקשקושים ואף מילה על כך לא מפי הכותב ולא מפי שרת המשפטים והשר בנט ,השותפים השכלתניים והאטומים, שמדובר בהתבטאויות צורמות מקוממות ומדאיגות של אדם שחוזר בו בגלל הרצון לקבל תפקיד. הרי מדובר בסדרה של התבטאויות. בושה שב2016 נבחר רב כזה מקווה שהכח הנשי ההולך והמתעצם בתרומתו הממשית בצבא יהיה מספיק חזק להתגבר על המגמות החשוכות.

יש פה כשל לוגי וחוסר הבנה שהשופטים לא מחליטים מי ימונה, אלא *פוסלים* מועמדים. הם לא מחליפים את הרשות המבצעת ואינם מציעים מועמדים משל עצמם. זוהי הפרדת רשויות קלאסית

לרמטכל חובה וזכות לבחור את האנשים המתאימים לתפקידים בצבא.לציבור באמצעות בית המשפט לקבוע האם המינויים של הרמטכל ערכיים ציבורית או נגד החברה ותרבותה כמו במקרה להלן.לכן - ביהמ"ש לא מתערב בד"כ.בכל המדינות הדמוקרטיות יש לציבור זכות להגיד ולהביע דעה לגבי מינויים החל מהסנט וכלה בקונגרסים פרלמנטים וכד'.

לרמטכל חובה וזכות לבחור את האנשים המתאימים לתפקידים בצבא.לציבור באמצעות בית המשפט לקבוע האם המינויים של הרמטכל ערכיים ציבורית או נגד החברה ותרבותה כמו במקרה להלן.לכן - ביהמ"ש לא מתערב בד"כ.בכל המדינות הדמוקרטיות יש לציבור זכות להגיד ולהביע דעה לגבי מינויים החל מהסנט וכלה בקונגרסים פרלמנטים וכד'.

המדובר בתקלה מתמשכת בה ניתן לבית המשפט העליון כוח עודף,אנו שומעים חדשות לבקרים על חוסר המידתיות של בתי המשפט כלפי אזרחים,בעלי אותה עבירה,שלזה עושים "הנחה" והקלה בעונש ולשני אין מקום לפשרות. בתי המשפט מזמן איבדו את האוביקטיביות שהיתה בעבורם אבן הראשה וכבר שנים מתנהל דיאלוג סמוי בין השופטים "שמור לי ואשמור לך" בעיקר כאשר מגיעים לנושא המינויים. הח"מ שעוקב כבר שנים אחר התנהלות בתי המשפט סבור שחלה חובה להגביל את כוחו וההגהה אותה המציא השופט ברק "מידת הסבירות" מזמן איבדה מערכה,רואים זאת כחוט השני כולל החלטות חוקתיות בהן היועמ"ש לממשלה סבור שיכול להגן על ההחלטה,ולמרות זאת לצערי השופטים פוסקים על פי צו מצפונם ותפיסתם הפוליטית פעמים רבות ולא מתוך "הגנה מן הצדק".