דיאלוג בין מילים לצורה
מיכל ברגמן

דיאלוג בין מילים לצורה

על שילוב אומנות פלסטית בתכניות ללימוד יהדות- האומנות כביטוי לרוח האדם

במאמר זה נסקרת הצעה לשילוב אומנות פלסטית כחלק מלימוד מקורות יהודים; ניתן לשלב מקורות הקשורים לנושא ישירות, כגון סצנות תנ"כיות, אך ניתן לשלב יצירות שעניינן אינו קשור ישירות לנושא הנלמד אלא בהקשר רעיוני רחב יותר. יצירות אומנות יכולות להיות קישוט אבל הן כמובן הרבה מעבר לזה – שילוב אומנות גבוהה בשיעור פרשת השבוע, תנ"ך או הלכה הוא מסר בפני עצמו; שכן, ישנם רעיונות גדולים המשותפים לבני האדם, בין שהם יהודים ובין שהם מתרבויות אחרות. אומנות היא ביטוי לנפש האדם ולערכיו. היא גם דרך לפגוש אנשים באמצעות אחד הביטויים הגבוהים של רוח האדם. זוהי דרך פרשנית נוספת לרעיונות הנלמדים, אך יש בה אף יותר מכך: הם מאפשרים הרחבה והעשרה של הדיאלוג בין התלמידים לנושא.

החיבור בין אומנות פלסטית לבין מקורות כתובים אינו רק חיבור המהווה קישוט למקור הכתוב. בעיני, מקור אומנותי הוא פרשנות נוספת – חוליה בשרשרת הפרשנויות לנושא מסוים.

האומנות דורשת מאתנו השתהות, מפגש עם עצמנו ועם אחרים ומענה לשאלה – מה זה אומר לי? – במובנים רבים, זהו גם האתגר שלימוד מקורות מציב בפנינו.

אומנות כדיאלוג

האופן שבו אתייחס ליצירות אומנות פלסטיות במאמר שלהלן אינו אקדמי-היסטורי בהכרח; האופן בו בחרתי לעסוק ביצירות אומנות כחלק מלימוד יהודי הוא דיאלוגי-אנושי. כלומר- יצירות האומנות מבטאות רעיונות והלכי רוח אנושיים במגוון נושאים, והם מבטאים את רוח האדם במגוון דרכים – באופן מקביל לביטויים האנושיים במקורות כתובים בכלל, ובאופן מקביל לביטויים האנושיים במקורות היהודים לסוגיהם, בפרט.

בחרתי באומנות פלסטית משום שאדם קרוב אצל עצמו וזו הכשרתי וחלק מהעיסוק הקבוע שלי; אני סבורה שניתן לעסוק באופן דומה במוזיקה, דרמה ועוד ייצוגים אומנותיים של רוח האדם.

רגעי הדרמה בבית יצחק ורבקה – ברכת הבכורה מוחלפת 

לשם הדגמת הדברים, אביא שתי דוגמאות, ולאחר מכן אסביר את חשיבותם לא רק לחינוך היהודי, אלא לחינוך היהודי שיש לי הכבוד להיות חלק ממנו: חינוך משותף לילדים בעלי זהויות יהודיות שונות בישראל. 

הדוגמאות נוגעות ללימוד תנ"ך וכן ללימוד יהודי בינתחומי העוסק בגוף האדם.

אתחיל בדוגמה המתבקשת מאליה – לימוד תנ"ך: כידוע, אינסוף יצירות נוצרו בהשראת התנ"ך. יצירת האומנות אינה תחליף ללימוד הטקסט אבל היא בהחלט עוד דרך פרשנית או מוטב לומר – דרכים פרשניות.

נתבונן לרגע באחד הרגעים הדרמטיים במשפחת האבות – הרגע בו יצחק העיוור נותן את הברכה ליעקב במקום לעשיו [פרשת תולדות, בראשית כ"ז]. מאחורי המעשה עומדת האם רבקה, וידיו של יעקב עטויות פרווה כדי לשוות לו מראה שעיר. יצחק חש שדבר-מה אינו כשורה וטובע את מטבע הלשון: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו" [בראשית, כ"ז, כ"ב].

כאמור, זהו רגע דרמטי – האם יזהה יצחק את התרמית? האם יכנס עשו בטרם תינתן הברכה ליעקב? האם יעמוד יעקב במשימת ההתחזות שהטילה עליו אמו?

שאלות אלו נוגעות ל"מחזה" המוצג לפנינו, אך כמו בכל יצירת מופת ישנן שאלות באשר למניעים של הדמויות ולקשרים הסבוכים ביניהם: כיצד זה נוקטת רבקה בהחלפת הבכורה בין שני בניה ומה מניע אותה לכך? אלו קשרים נחשפים במשפחת יעקב בין הורים לילדיהם, בין איש לאשתו ובין האחים לבין עצמם? 

סיפור החלפת הבכורה מזמן אפשרויות רבות ושונות לדיון עם ילדים בגילאים שונים; שאלות היסוד שהעלינו כאן לגבי הדמויות וכן שאלות על מוסר, צדק, טוב ורע, יחסי משפחה ואף עיוורון אנושי – האם יצחק הוא העיוור היחיד בדרמה המשפחתית?

כאמור, המדרש, פרשנים מדייוואליים ובני זמננו ויצירות אומנות מוכרות פרשו את הרגעים הללו. אנו נתמקד בשתי יצירות מתקופת הבארוק, שמביאות פרשנויות שונות. 

ברכת יצחק ליעקב -   Gioachino Assereto, איטליה 1640, אוסף מוזיאון ההרמיטאג', סנט פטרבורג, רוסיה-

 ברכת יצחק ליעקב - Govert Flinck, הולנד, 1638, אוסף הרייכס מוזיאון, אמסטרדם, הולנד- 

למרות ששני האומנים מסתמכים על אותם הפסוקים, כל אחד מהם בחר להציג את הדרמה מזווית שונה: ביצירתו של  Gioachino Assereto נראה יעקב שאינו יודע כיצד להתמודד עם חשדותיו של יצחק ואת רבקה המורה לו להיות בשקט ולמעשה היא הדמות המרכזית בציור. יעקב תלוי באמו, הדומיננטית. אביו נראה כדמות אצילית, המרוכזת בנתינת הברכה. הבדלי האור והצל מוסיפים לדרמה ולמתח.

לעומת זאת  Govert Flinck בחר למקם את רבקה ברקע ועיקר הדרמה היא הציפייה של יעקב – המתבטאת במבטו - לעומת יצחק שאינו רואה. יעקב מרוכז כאן באביו, אמו נראית מתוחה ודאוגה אך אינה כה דומיננטית כפי שהיא ביצירה האיטלקית. יצחק נראה במלוא חולשתו – זו אינה דמות אצילית אלא איש חולה, חלש וזקן. בעוד האומן האיטלקי בחר להציג את הדרמה במלוא כוחה וכוחנותה, הרי שהאומן ההולנדי הציג מצג תמים לכאורה, שאם לא נדע את המתרחש מאחורי הקלעים לא נבין כי לפנינו סצנה קשה: הוא בחר להציג את ההיתממות שנדמית כתמימות ואת דמותו החלשה והעייפה של יצחק, שהיא כלי משחק בידי בני משפחתו.

היצירות הללו מזמנות אפשרויות שונות לשיחה ולפרשנות, אך בראש ובראשונה הם מפגישות את התלמידים עם המגוון היצירתי של רוח האדם ועם עושר תרבותי שנוצר נדבך על-גבי נדבך: יצירות המשמשות השראה לבאות אחריהן.  

היצירה ואני

התייחסות לשתי היצירות הללו דורשת זמן להתבוננות, להשוואה ולחיפוש הקשר בין הצופה לבין היצירה. נוכל לעשות זאת ברגע זה ממש, אם נשאל את עצמנו איזו מבין שתי היצירות מדברת אל לבנו ומה יש בהן שתופס את תשומת ליבנו. לאחר מכן נוכל להתמודד עם שאלות נוספות – איזו מבין היצירות נאמנה בעינינו יותר למקור הכתוב ומדוע? מה בחר האומן להציג ומה הוא בחר שלא להציג? אלו רגשות מציגות הדמויות ומה הן מערכות היחסים ביניהם – האם הן מוצנעות או מוצגות? האם יש כאן מסתורין, מתח, חמלה, שמחה או היתממות? מה מנסה האומן להגיד לנו?

כל אלה הן שאלות חשובות, אך בעיני יש להתחיל משאלת היסוד – מה אומרת היצירה לי ואיזו מבניהן תפסה את תשומת ליבי. שכן, אומנות נועדה ליצור דיאלוג ומתן מקום לדיאלוג הזה, המידי, שהוא מעבר למילים, הוא קריטי כדי לטפח אצל התלמידים לא רק את ההבנה הפרשנית, אלא גם הבנה והערכה למגוון היצירה האומנותית. 

[במאמר מוסגר, אוסיף על ההקשר ההיסטורי-תאולוגי של רבות מהיצירות המתארות סצנות תנ"כיות:  עד כה הדיאלוג שהצגתי מתעלם מהפירוש הטיפולוגי-נוצרי שעומד בבסיס רבות מיצירות האומנות שנוצרו במערב. גם ברכת הבכורה זכתה לפירוש טיפולוגי, לפיו הבכור הביולוגי, ישראל שבבשר, מוחלף על ידי אחיו הצעיר והטוב ממנו – ישראל שברוח, הלא היא האמונה הנוצרית.

השאלה כיצד להציג זאת ובאיזה גיל היא שאלה מורכבת. אני נוטה שלא להתעלם מההקשר ההיסטורי שבו נוצרה היצירה אך סבורה שהתייחסות שכזו מתאימה לבני נוער בכיתות התיכון. מכל מקום הרקע ההיסטורי והתרבותי אינו מחליף את הפן הדיאלוגי בין הצופה ליצירה, אלא מוסיף עליו נדבך נוסף.]

האדם נברא יחידי

"לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, [...]

וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁלְּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד,

 וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לְזֶה;

וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

טָבַע כָּל האָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁלְּ אָדָם הָרִאשׁוֹן,

 וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ."

[משנה, סנהדרין, פרק ד' משנה ה']

המשנה המפורסמת היא פתח ללימוד על ייחודו וחשיבותו של היחיד, על פלא הבריאה ויצירת האדם ועל הקשר בין גוף לרוח במקורות ישראל. לבד מלימוד המקור ודיון עליו, ניתן להתבונן ביושבים בחדר ולהבחין כי אכן, כולנו בני אדם אך כל אחת ואחד מאתנו טבוע בחותם ייחודי.

התבוננות בדיוקנאות שונים שבהם הנציחו אומנים את עצמם, הוא דרך נוספת להבין את המקור ולקשור בין עולמות יצירה טקסטואליים ליצירה ויזואלית. זו גם הזדמנות לעודד את הילדים להביט בתוויהם הייחודיים וליצור דיוקן עצמי משלהם – דיוקן שיבטא את האמרה המשנאית "לפיכך נברא אדם יחידי".

נשים אומניות – גם הן אדם שנברא יחידי

מכל מגוון הדיוקנאות העצמיים בחרנו להביא דיוקנאות של ציירות נשים; הן משום שקיומן של הנשים יוצרות אינו ידוע מספיק והן משום שהמושג "אדם" מקבל בהקשר זה הרחבה מתבקשת לנשים וגברים. בעברית המילה "אדם" נאמרת בלשון זכר למרות שהיא מתייחסת לזכר ולנקבה גם יחד. הצגת דיוקנאותיהן של אומניות נשים הוא הכוונה לכיוון שוויוני. כך גם ללא מילים, המושג "אדם" וכן המושג של אדם יוצר, מקבל העשרה שאנו סבורים שראוי להביא בפני התלמידים. 

יהודית לייסטר, דיוקן עצמי, הולנד , 1630. אוסף הגלריה הלאומית לאומנות , וושינגטון DC , ארה"ב-

Caterina van Hemessen, דיוקן עצמי, פלנדריה 1548, אוסף מוזיאון האומנות באזל, שוויץ-

ברט מוריסו, דיוקן עצמי, צרפת 1885- 

אנה בילינסקה בודז'נוביצ'זובה, דיוקן עצמי, פולין 1887, אוסף המוזיאון הלאומי, קראקוב, פולין-

 

אומנות בעולם של ריבוי זהויות

כאמור, הדוגמאות שהצגתי יכולות לשמש בכל לימוד של מקורות יהודים בהקשר של דיאלוג אישי. במערכת החינוך שבה ילדים בעלי זהויות יהודיות מגוונות, יש לדבר משנה חשיבות:  שכן, היצירה האומנותית היא ביטוי להומניזם ולפלורליזם; היא מזמינה לדיאלוג בין אדם לאדם, ולהיכרות עם מגוון תרבותי שהוא מעבר לעולמנו כאן ועכשיו.  היצירה האומנותית היא ביטוי לזהותו של האומן ולאופן בו הוא חווה ומבין את העולם, לאופן בו הוא חולם ולאופנים בהם הוא מפרש את מקומו בעולם, כאדם וכיוצר. האומנות היא גם ביטוי לערכים ולאמונות שהם חלק מזהותו.

כבר בגיל צעיר מאוד יכולים ילדים ליצור דיאלוג אישי עם יצירות אומנות ודרכן להבין את המגוון האנושי ואת היופי שבריבוי קולות – כל אומן והאופן בו בחר להציג את עצמו, או היחס המיוחד שבו בחר לצייר עצים או הדרך המיוחדת בה הבין את סיפור אדם וחוה. זהו מפגש בעל עוצמה שהיא לא נצרכת למילים ויכולה לפנות לילדים בעלי זהויות שונות ובעלי נטיות אישיות שונות: האדם היחידי, החירות, כוחות הבריאה, היצירה והדמיון – כולם באים ועולים כאשר מתרחש הדיאלוג המיוחד בין הצופה ליצירה.  

היטיבה לנסח זאת אאוליה בוש, Eulàlia Bosch:

"אמנים רואים מה שרוב האנשים מחמיצים. [...] האמנות נותנת את התחושה שהמציאות – גם אם נראית לנו מוכרת ונתפסת דרך חיי היום-יום שלנו - יכולה תמיד להפתיע אותנו. זאת ההרגשה שהעולם שבו אנו חיים תמיד יהיה עבורנו מסתורי, ושכל יצירת אמנות חדשה אמיתית תרחיב את הראייה שלנו ותעמיק את ההבנה שלנו."

[תרגום לעברית – רחל שליטא, בתוך: "דיאלוג עם אומנות", מכון מופ"ת 2012 ]

, The pleasure of beholding - The visitor's museum, Barcelona  1998: 208 Eulàlia Bosch

 

מאמר זה התפרסם לראשונה באנגלית בכתב העת "הידיעון" של רשת רבס"ק בגליון שעסק בנושא - Art and Aesthetics.

לקריאת המאמר באנגלית - A Dialogue Between Paintings and Jewish Texts

 

 

 

 

 

מאמרים נוספים מאת מיכל ברגמן
מיכל ברגמן
מי הכריז "יש לי חלום"? מדוע דגל מהאטמה גנדי במאבק בלתי אלים בבריטים?
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.