האדישות תפורר אותנו
אלישיב רייכנר

האדישות תפורר אותנו

האדישות הציבורית כלפי מאבקם של תושבי עמונה צומחת מאותו מקום של האדישות כלפי תושבי הצפון, ששוב קיבלו הודעת ביטול של התוכנית לחיזוק הגליל. האדישות ההדדית כלפי מי שאינו בסקטור שלך, סודקת את הסולידריות  

המאבק הנוכחי על עתידם של בתי עמונה אינו הסיבוב הראשון במערכה של הישוב הזה. לפני אחת עשרה שנים, נהרסו שם תשעה בתי קבע בפינוי אלים שנגמר בעשרות פצועים. כשהפינוי עצמו התרחש, צפיתי בו בסערת רגשות במקום ציבורי בדרום הארץ. אני זוכר שעברו אז לצדי עוברי אורח, הביטו בתמונות הקשות ששודרו בשידור חי בטלוויזיה ושאלו אותי איך זה יכול להיות ששוב מפנים את עצמונה, אם רק לפני חצי שנה, סיימו לפנות את כל גוש קטיף. הסברתי להם שלא מדובר בעצמונה שבגוש קטיף שאכן נעקרה חצי שנה קודם לכן, אלא בישוב עמונה שממוקם בכלל באזור בנימין, מצפון לירושלים. השואלים הנהנו בהבנה והמשיכו בדרכם.

נזכרתי בסיטואציה הזאת השבוע מול תמונות ההפגנה שהתקיימה בירושלים כהזדהות עם תושבי עמונה. עברו אחת עשרה שנים מהסיבוב הקודם, ואני לא בטוח שהרבה השתנה בהקשר הזה. הסיפור של עמונה, שאותי באופן אישי מאוד מטריד, נתפס גם היום כסיפור מגזרי של הציונות הדתית המתנחלת. המגזר הדתי לאומי די נסער מהפרשה. כלי התקשורת שלו עוסקים באינטנסיביות בעתיד הישוב ומערכות החינוך שלו נדרשות לסוגיה. מחוץ למגזר, מסתמנת אדישות. עתידה של עמונה אמנם מטלטל את המערכת הפוליטית ומככב במהדורות החדשות, אבל הציבור הרחב לא מטולטל ולא נסער. רובו אינו יודע היכן ממוקם המאחז, ומה בדיוק הסיפור שלו.

האדישות הזאת אינה מאפיינת רק את סיפור עמונה כמובן. פערי הבריאות בין מרכז ופריפריה מטרידים רק את תושבי הפריפריה. ביטול התכנית הלאומית לחיזוק הצפון מעסיק רק את תושבי הצפון, וגם האיומים על עתידו של התאגיד הציבורי החדש מטרידים בעיקר את אנשי התקשורת, ולא מעבר לכך.

האדישות הציבורית לא מלמדת על מידת חשיבותם של המאבקים. העובדה שכמעט ואין מאבקים שמצליחים לאחד סביבם מגזרים שונים בחברה הישראלית היא בעיקר עדות להסתגרות השבטית שעוברת החברה שלנו ולחומות ההולכות וגבהות בין הציבורים השונים. כל שבט או מגזר מוטרד בענייניו הפנימיים ונותר די אדיש לענייניהם של השבטים האחרים.

אפשר לקבל את המציאות הזאת כעובדה מוגמרת ובלתי ניתנת לשינוי, אבל צריכים להיות ערים למחירים שלה. חברה של שבטים מפורדים שלא מגלים עניין זה בזה, תתקשה יותר להתמודד עם משברים לאומיים. כשכל שבט טרוד רק בענייניו, הסולידריות שנדרשת במדינה הזאת הזה לא מעט, נסדקת.

ויש עוד מחיר. האדישות גם מנטרלת ומסרסת מחאות ומאבקים. כשהמאבק שלך מעניין רק את השבט שלך, אתה לא יכול ללכת אתו רחוק. תושבי הצפון לא יצליחו לנער את הממשלה במאבקם לחיזוק הגליל אם לא יזכו לתמיכה מתושבי המרכז. תושבי עמונה לא יצליחו להתמיד במאבקם להישאר על ההר ללא תמיכה ציבורית רחבה או לפחות מעט הבנה ואמפתיה. זה לא אומר שכולם מוכרחים להסכים עם כל מאבק וכל מחאה. לגיטימי לגמרי לא להסכים. לגיטימי לחלוק. לגיטימי גם להישאר בבית, אבל שכל זה יבוא אחרי הקשבה וגילוי עניין, ולא מתוך אדישות.

מאמרים נוספים מאת אלישיב רייכנר

אם הייתי יכול להוסיף עוד תכנית לתכניות הלימודים של שנת הלימודים החדשה, הייתי מוסיף תכנית להורים וקורא לה תכנית ההרגעה והאמון. כן. הורי ישראל. שתו כוס מים, ותירגעו בבקשה.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.