ילד, של מי אתה?
עדי רובינשטיין

ילד, של מי אתה?

עדי רובינשטיין סבור, שאתה אבא של ילדיך בלבד, ורק אותם אתה יכול לכוון, וכל הקלישאות מסוג "הילדים של כולנו" מטשטשות את השאלה הכבדה: מה עושים כדי הילדים לא יהרגו בפיגועים?

השבוע האחרון נסוב סביב הדיון, מי הוא בדיוק "הילד של כולנו".  יש משהו טעון בצירוף הזה, כמו מבקש לפגוע בדיוק בנימי הרגש של כל אזרח ואזרחית. המילה 'ילד' כמובן זורקת כל אחד ואחת למקום הראשוני, שמבקש לא לפגוע אלא רק לעטוף בחמלה. הרי הם רק ילדים. ואז מוסיפים את השייכות, 'של כולנו' כדי לחדד את העניין למי שמתעקשים לא להבין. כולנו היינו ילדים, לחלקנו יש ילדים ולחלקנו עוד יהיו.

הילדים שלנו נשלחים לצבא הגנה לישראל ושם נדרסים למוות על ידי מחבל, הילדים שלנו מוצאים את עצמם בלב אוכלוסיה אזרחית, מבצעים פעולות צבאיות כולל ירי במחבל שכבר נוטרל. המחשבות הללו הן הרי הסיוט הנורא ביותר עבור כל הורה בישראל. ולמרות שדברים כאלו מתרחשים מדי יום ברחבי העולם, גם במדינות ללא שירות צבאי מסוכן,  'הילדים של כולנו', הופכים לכאלה רק בשעה בה הם עוטים את המדים.

לפני ואחרי, הם לא "הילדים של כולנו". במקרה הטוב הם הילדים של ההורים שלהם. אלו שמנסים להוביל אותם במסלול החיים הטוב ביותר כדי שלא יצטרכו להפוך לילדים של "כולנו" אלא ליצורים תבוניים, אינדיבדואליים שאינם זקוקים לאישור ההמון כדי לקבל הכרה. והרי כשאנחנו הופכים לאזרחים מיד אחר השירות הצבאי, הילדים של כולנו טסים לדרום אמריקה או להודו וזוכים לביקורת על ההתנהגות שלהם בבתי המלון לדוגמא, על החינוך שהם קיבלו ועל הדרך בהם הם מתנהגים. אז כבר כולנו מתביישים בילדים של כולנו. וזהו, מכאן הם כבר לא 'הילדים של כולנו'. הם אדם לנפשו. עוד אזרח עמל מול גלגלי השיניים של המערכת.

אז אולי מוטב לנסות ולהגדיר מחדש שוב את השיח הזה ולדייק אותו קצת יותר: בכל זמן הם קודם הילדים של ההורים שלהם. גם כשהם נלקחים אל הצבא, ולעיתים לא חוזרים משם, הם עדיין הילדים רק של ההורים שלהם. כי בסופו של דבר החייל היורה מחברון וארבעת ההרוגים מהפיגוע בירושלים , יישארו כזיכרון מעומעם בחייהם של מרבית תושבי המדינה הזו, ורק ההורים יישאו את הפצע הנורא בליבם, מארגנים בתוכו שמורת טבע מוגנת של זיכרון.

ולכן, ראוי להעיף את הביטוי הזה מהשיח ובמקומו להעלות שאלות נוקבות כמו מה צריך לעשות כדי שהמעגל הדמים ייפסק, היינו נוכחים לדעת שהתשובות  קשות יותר ומאתגרות את היסודות של החברה שמגדירה את חייליה כ"בנים שלנו" .  אם כבר כולנו, אז כפי שכתב ודייק פעם שלום חנוך, ה'כולנו' היחיד הרלוונטי כשמדובר בילדים הוא, "שכולנו ילדים של החיים".

מאמרים נוספים מאת עדי רובינשטיין

" …על בית הספר להשיג יותר מאשר להימנע מלדחוף את תלמידיו להתאבדות.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.