בדרך אל הגן
יונתן יבין

בדרך אל הגן

אנחנו מתווכחים עד זוב דיו על מצעד הערכים "היפים והנכונים" שבית הספר יקנה לילדינו, אבל בדרך אל הגן הם נחשפים להשלכות המדכדכות של חוסר חינוך

את בננו הבכור, חנוך, רשמנו בחרדה רבה לגן עירייה. אין לנו בררה, זה בחינם ובישראל אנו חיים. גן פרטי לא בא בחשבון, ולמען האמת: חשבנו שכדאי שבננו יפגוש את עמך ישראל בגיל מוקדם ככל האפשר. יש הורים שחושבים שעוד שנה בפעוטון הפרטי תעטוף את ילדם בשכבת מיגון נוספת, אנו סבורים שההיפך הוא הנכון.

אבל כל הורה בוחר לעצמו, במגבלות ארציות, את המסלול הנכון בעיניו לילדו, ולא פעם אני נפתע ואף נרתע מהשפע הפדגוגי. הכול מכירים את הגן הממלכתי, הממלכתי-דתי והחרדי, אך לרשות ההורה שהממון מצוי בכיסו עומד גם גן אנתרופוסופי, אקולוגי, דמוקרטי, מוסיקלי, מדעי-אמנותי, דו-לשוני, רב-גילאי, גן מונטיסורי (אתם לא תשאלו, ואני לא אסתבך בהסברים), ועוד.

אבל אנחנו, כאמור, מקווים לחינוך ציבורי טוב בכל בוקר. הולכים 150 מטרים, שבתוכם מלקט ילדי הרך את רוב המפגנים המאלפים של הגסות הישראלית.

--

באמת, מה זה שווה? אנו טורחים כל כך להקנות לו כישורים וערכים, מלמדים אותו לבקש, להודות ולהתנצל בנימוס, ובסוף מה? קקי של כלב. ועוד אחד, ועוד אחד. הרחוב שלנו, שהמדרכה מספיקה בו בדוחק למעבר עגלת תינוק, משובץ צואת כלבים לעייפה, כאילו חילקו לבעליהם מפה וסימנו אצלנו את האיקס השחור והריחני. רבים משאירים לנו "מוקש" למזכרת.

"אבא, יש פה קקי של כלב", מזהיר אותי חנוך, וממשיך כבר לבד: "זה אנשים חצופים שלא אספו".

"נכון", אני מלטף את ראשו ואנו ניגפים מפני רוכב אופניים חשמליים. לו הייתי לבדי, זה היה נגמר בתעופה ססגונית של החצוף הזה לשיחי הבניין שלידנו, ולכל הפחות בהרצאה נזעמת, עם המחשות, על ההבדל שבין מדרכה לכביש. ליד בני אני משתדל לגלות איפוק תרבותי. הרי חינוך וערכים אני מבקש להקנות לו, מה גם שרוכב האופניים הזה באמצע שיחת טלפון חשובה, ואיני רוצה להפריע.

"פה שמים את הבקבוקים שכבר לא צריך, ועושים מהם דברים חדשים", מצביע בני על כלוב המחזור המלא למחצה. אני מהנהן ומתמקד בבקבוק השתייה האישי, שלוגם כלשהו השאיר באצילותו לצד הכלוב, תשורה למקבץ הפרוטות אשר יתמזל מזלו לתפוס בו ראשון. עוד מעט הילד שלי יתחיל לשאול על ההומלסים שמתרבים ברחובותינו, אלה שאפילו כסף לסיגר אין להם.

--

הכביש חוצה אותנו, כי ודאי איננו חוצים את הכביש. מזל שפקק ארוך משתרך פה מדי בוקר, והנהגים נאלצים לעצור. לא פעם הם נעצרים על מעבר החצייה, לפעמים טורחים להתנצל בניד-ראש לא מחייב, ואז מואילים להתקדם מטר, בפרצוף מיוסר של מי שנורא הטריחו אותו. אני נזכר שאתמול טיילתי עם התינוקת שלי בעגלתה. הגענו למעבר חצייה, וגברת אחת שלא עצרה לנו, הרהיבה לעלות עם מכוניתה על המדרכה הנגדית ולחסום את דרכנו. טוב, היא הייתה צריכה להיכנס למכולת ליד.

בינתיים חצינו נתיב אחד, מכאן מתחילה הרפתקת הנתיב השני. האופנוען הזה רואה אותנו, אין ספק. מה שמעניין אותו לעשות, זו כבר שאלה אחרת. אבל אני עם בני, אני לא ארים את ידי בנחישות, לך תדע אם הוא בכלל יבלום. לא אקלל, אף שנדמה לי שחנוך, שכבר למד מילים ספורות בערבית, חושד שה"ססס" שמסתנן מפי כמה וכמה פעמים ביום, ואינו אלא קיצור שמו של איבר באנטומיה הנשית, הוא "מילה לא יפה", מאלה שאני מבקש ממנו שלא להגיד.

הגענו לגן. בפנים מחכים 35 ילדים, למזלנו הגננת מצוינת ולסייעות יש לב ענק. אני מזכיר לעצמי שזו ישראל היפה, שבהן יש להתמקד, אבל לא משתכנע. אני יוצא משם לעבודה, נזהר בדרכי ממוקשים.

מאמרים נוספים מאת יונתן יבין

אם תשאלו את החילוני הממוצע מה הם "ימי בין המצרים" ועל שום מה הם, הוא יביט בכם בעייפות של חום יולי-אוגוסט (למניינם) וישיב בחן

מאמרים נוספים בנושאים דומים: