משה ובתיה - חסד בין שני לאומים
עליזה גרשון

משה ובתיה - חסד בין שני לאומים

 בקיעתו של משה רבנו לתוך האתוס היהודי כשהוא נתון בסלסילת גומא ושט ביאור, כבר כרוכה בחסד שמוענק לו ממי שאיננה בת עמו - סיפור פסח ויציאת מצריים מזמן קריאות רבות ותנועות רבות ביחסים שבין אדם לחברו, היהודי או הלא יהודי

אחד הפסוקים השנויים במחלוקת בהגדה מתייחס ליחסנו לזר, למי שלא משתייך לעם ישראל: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך". לי באופן אישי, כמי שאוחזת בתפיסת עולם הומניסטית ומבקשת לנהוג בכבוד גם כלפי זרים החיים בתוכנו ובכלל, גורמת השורה הזאת אי נוחות. מנגד, יאמרו הישראלים המסורתיים יותר, התפילה הזו נובעת משנים של גלות וסבל שהושתו על היהודים באשר הם, כאשר היו נטולי הגנה ומדינה משלהם, ומכאן שהרצון והכמיהה להיפרע ממי שהסבו סבל מובנת.

אולם סיפור פסח ויציאת מצריים מזמן קריאות רבות ותנועות רבות ביחסים שבין אדם לחברו, היהודי או הלא יהודי.

בקיעתו של משה רבנו לתוך האתוס היהודי כשהוא נתון בסלסילת גומא ושט ביאור, כבר כרוכה בחסד שמוענק לו ממי שאיננה בת עמו. בתיה בת פרעה היא זו שהבחינה בתינוק האבוד, משתה אותו מן המים והחליטה לאמץ אותו, בניגוד לפקודת אביה. כך גדל בארמונו של פרעה מי שיהיה לימים המושיע שינהיג את עם ישראל מעבדות לחירות וישמש בתפקיד מפתח בכל נקודות ההתהוות של שנים עשר השבטים לעם, החל מקבלת התורה, אותה מערכת ערכים ואתוס משותף, וכלה בכניסה לארץ ישראל. התורה לא מסתירה את העובדה שמי שמגדלת את הנביא המשמעותי ביותר ואת המנהיג הגדול של עם ישראל היא דווקא אישה זרה. ואותו משה, מתחתן עם ציפורה שאינה בת השבט שלו ובהמשך ממנה את אביה יתרו לשופט ויועץ בהבניית מערכת המשפט.

קל מאוד לדלג על כל זה כשקוראים את ההגדה אבל אנחנו מבקשים לתת תשומת לב לכך שמשחר ההיסטוריה היהודית, המקורות מראים אפשרות של יחסי הדדיות קרובים עם מי שלא חולק איתנו דעות, שפה או מנטאליות.

אנחנו מבקשים ללמוד מהסיפור הגדול, המטא נרטיב של העם היהודי, ולהחיל אותו על החברה הישראלית שלנו כאן. עם ישראל לא ביטל את מנהגיו כדי להסתדר עם עמים סביבו, להיפך. הוא עמד עליהם גם במחתרת, בחשאי, תוך סיכון עצמי. אבל הפן האנושי לא סתר את הלאומי: לוותר עם הזהות היהודית  - לא. להכיר בגדולתו כמו במקרה יתרו חותן משה – ובמקרים רבים לאורך ההיסטוריה, בהחלט כן.

מדובר באתגר גדול - לקבל לתוכנו את הגר, את הזר, על תרבותו השונה. אבל לא פחות מכך, קשה כקריעת ים סוף לקבל ולכבד את אחינו השונה מאיתנו בדעותיו הפוליטיות או תפיסותיו הדתיות: את החרדי שיוצא למאבק נגד הגיוס לצבא למרות ששירות צבאי מבטא בעיניי באופן אישי את הערך העליון של ערבות הדדית ומנגד, את החילוני שלא מוותר על אכילת חמץ בפסח ומציין את החג בדרך שונה ממני. לזכור שלמרות השונות הגדולה הקיימת בחברה הישראלית, הברית שכולנו חולקים היא ברית של ייעוד ולא רק ברית של גורל.

פסח מלמד אותנו לעשות את התיקון הזה. להושיב אל השולחן את כל הבנים, להכיר בתרומתו של הגר ולכבד את הזר.

ולבסוף, גם לזכור שחירות היא הרבה יותר מ"חופש", היא זכות שבאה עם אחריות כלפי מי שלא זכה לה.

הטור מיועד להתפרסם באתר "הארץ" בערב החג

מאמרים נוספים מאת עליזה גרשון
מדוע צמחה חומה עבה של חשדנות שהופכת כל פסוק בספר לימוד לניסיון הדתה
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

עוד רגע קט בתי הספר יפתחו שוב את שעריהם ומאות אלפי תלמידים ישובו לשנת לימודים נוספת או יתחילו אותה לראשונה.

גלית דהן קרליבך

עם פתיחת השנה, אני בעניין של לבטל טרנדים חינוכיים: משרד החינוך נוקט בתהליכי "החלבה"- מסירת עובדות לתלמידים בדבר החובה לאכול 4-