פיוס נוסח עמוס
עדי רובינשטיין

פיוס נוסח עמוס

איני יודע מתי קרא עמוס עוז טור באתר 'צו פיוס' אבל ההתעקשות על כך שהפיוס חופן בתוכו רק רגעים נעימים כל הדרך לחיבוק משותף בין ילדים דתיים וחילוניים או נערים בעלי נטיות פוליטיות כאלו ואחרות, היא קריאה לא נכונה של המציאות

"אני רוצה לדבר - לא הדיבור החלקלק של צו פיוס; פולמוס, חריף אפילו" כך אמר עמוס עוז בראיון עם דרור אידר לעיתון "ישראל השבוע", מגזין סוף השבוע של עיתון "ישראל היום".  'חלקלק' זו הייתה המילה שנבחרה, כדי לתאר את הניסיון שנעשה גם באתר הזה, לנסות ולהביא שיח אחר אל תוך המרקם החברתי הישראלי, האלים והמשוסע כל כך. אפשר להבין את עוז, על אף התעקשותו שאינו אליטה ושפניו לפיוס תמידי, משהו השתבש בתפיסת עולמו בדרך.

ככתב חילוני באתר הזה, מעולם לא הרגשתי שהדיבור או התפיסה, או איזו רוח מפקד בלתי נראית קראה לי להתכוונן לעבר נרטיב כזה או אחר. להפך, ההוראה היחידה שניתנה לי תמיד הייתה לנסות ולייצר פולמוס. חריף אפילו. על כל נושא שהוא. דת אל מול חילוניות, שמאל מול ימין. כך אגב, הרגישו כאן כל מי שהתבקש לכתוב ולו טור אחד לכל אורך ההיסטוריה. במבט על רשימת הכותבים קשה למצוא את הסטריאוטיפ שבו בחר הסופר לתאר את העבודה של כותבי הטורים באתר. האם מישהו מהם לא רצה להתעמת? האם מישהו צונזר? האם יש רק דרך אחת להתעמת והאחרות פסולות מראש.

הזחיחות המכוונת או לאו של עוז, מונעת ממנו להתקדם הלאה ולחזות בחברה הישראלית כפי שהיא מתעצבת בכל יום מחדש. הוא מתגאה לעיתים בפטריוטיות שלו, שואל למה בדיוק הוא נחשב כאליטה ובעיקר מפספס את אשר מתרחש מתחת לעינייו. בעוד מבטו נישא קדימה אל שטוקהולם ופרס נובל, ב'צו פיוס' מסתכלים לירושלים, חיפה ותל אביב בלבן של העיניים. נכון, לא כל התכנים ימצאו חן בעייני כולם, אבל זוהי מהות הכתבה, לעורר פולמוס. אפילו חריף.

איני יודע מתי קרא עמוס עוז טור באתר 'צו פיוס' של מי מהכותבים באתר. יכול להיות שהטורים הללו לא מתעלים לרמת הכתיבה של הסופר המצליח, יכול להיות אפילו שהם יכולים לשעמם אותו. אבל ההתעקשות על כך שהפיוס חופן בתוכו רק רגעים נעימים כל הדרך לחיבוק משותף בין ילדים דתיים וחילוניים או נערים בעלי נטיות פוליטיות כאלו ואחרות, היא קריאה לא נכונה של המציאות.

הרבה אחרי שאנחנו ועמוס עוז לא נסתובב כאן, הילדים והנוער שיקחו את המושכות יצטרכו לשמור על אותה מסורת בה הוא מתגאה. אילו היה עוקב אחר הפרוייקטים הנפלאים, אילו היה פוגש חלק מבני הנוער, היה מגלה שיש לו ולנו על מי לסמוך.  וכן, יכול להיות שזה נשמע מלוקק למדי, בטח באווירה הכל כך טעונה שאנו חיים בה.  מאות מורים ומורות, אנשי חינוך שאהבת הארץ תופסת חלק נכבד בארגז הכלים שלהם, אבל לא בכך מסתיימת השליחות שלהם. הם עושים זאת בצורה אינטילגנטית עם עשרות אלפי הילדים שהם פוגשים לאורך השנים.

אבל אולי עדיף ככה, אחרי שנים שהדור של עוז וחבריו לא הצליחו לספק לנו פיתרון אלטרנטיבי אחר, שימשיכו בקו המחשבה השמרני שכל כך מאפיין אותם, אחרי הכל, איזו בשורה כבר קיבלנו מלבד עוד פולומוס חריף.

מאמרים נוספים מאת עדי רובינשטיין

יום האישה הבינלאומי שחל השנה ממש בסמיכות לפורים, איפשר לנו להביט על המגילה מזווית פמיניסטית: ושתי ואסתר מציגות בסיפור ה

תגובות

אני נהנה לגלוש כאן בעיקר בגלל הקונפליקט