מי מפחד מהדתה
עליזה גרשון

מי מפחד מהדתה

מדוע צמחה חומה עבה של חשדנות שהופכת כל פסוק בספר לימוד לניסיון הדתה ומנגד האם באמת קיים ניסיון השתלטות כזה? ברוח תשעה באב הגיע הזמן לבדוק את הפחד והבעתה מאחורי המושג הדתה 

הארץ. 31.7.17

ט באב, יום חורבן הבית המיוחס לשנאת החינם בין הפלגים בעם, מתרחש השנה כשברקע מרחפת מילה אחת שהיא כולה קיץ 2017 – הדתה. כינוי מעורפל וכולל לכל גילוי של כתמי נפט יהודי במערכת החינוך או בצבא.

אלה תרים אחרי כל פסוק ורמז לפסוק בספרי הלימוד בגיאוגרפיה ומתימטיקה, ואלה נשבעים בשם האל שאין פה שום רצון מסיונרי ושם דחף להחזרה בתשובה ושום מניע בלעדי חינוך והעשרה וחיבור הילדים לצור מחצבתנו.

ובכן לחוששים מהדתה יש על מה להישען: הממשלות האחרונות אכן ימניות ומסורתיות יותר ולא מן הנמנע שיקדמו אג'נדה התומכת ומחזקת את השקפת עולמם. ולמי שמקדם אותה בברכה יש טיעונים מוצדקים משלו: התלמיד הישראלי הממוצע אכן אינו בקיא ולעיתים אפילו בור מוחלט בכל הנוגע למקורות היהדות, למושגים בסיסיים והקשר שלו אליהם קלוש. את התיווך שלו עם היהדות הוא סופג דרך הדת. שני דברים שונים. כשהוא צורך אקטואליה ושומע על חקיקה דתית על עימותים ברחבת הכותל או על התנכלויות לחיילים חרדים ברחוב ובשכונה החרדית.

אבל צריך לבחון פה שני היבטים:

הראשון: מהי הדתה? האם חשיפה ליותר תוכן יהודי, ליותר טקסטים במקורם בתלמוד ובמשנה היא הדתה או חיזוק הזיקה אל המורשת והתרבות העברית העתיקה? או שהכוונה היא למסיבות סיום בגני ילדים בהן מפרידים בנים מבנות ושרים הלל לבית המקדש?

אם מדובר באופציה הראשונה, הרי שהדבר העמוק הטעון בירור הוא מדוע נוצר ניכור כל כך גדול בין הישראלי החילוני והמקורות שלו, שורשים מהם יונקים המשפט והתרבות העברית? שהרי ביאליק ואלתרמן אחד העם, וברנר שוחחו עם היהדות בגובה העיניים גם כשמרדו בה.

ואם מדובר בשנייה, כיצד נמנעים מהטפה לשמירת מצוות וקיום אורח חיים דתי ובכל זאת מחברים ילד אל אדני המורשת שלו.

בהיבט הרחב יותר יש לבחון את שורשי הפחד ולשאול את עצמנו איך קרה שצמחה חומה עבה ומסורגת של חשדנות מצד שני הצדדים, עד שחילונים ציוניים לא מאמינים למערכת ומשוכנעים שרוצים להחזיר אותם בתשובה. נבהלים בכל פעם שיועצים פדגוגיים משלבים בחומר הלימודים סיפור על ריש לקיש ורבי יוחנן או נתקלים בתיאור העלייה לרגל בבית המקדש – יסודות היסטוריים ואינטלקטואלים בארכיון הידע היהודי, ומנגד שרים ופקידים דתיים משתמשים בכוח ובסמכות כדי להחדיר את האג'נדה האמונית?

התשובה פשוטה: זה מה שקורה בהעדר דיאלוג. כאשר כל זרם מתבצר בשלו, מכנס את התלמידים סביבו ומונע מהם לראות דרך הצוהר החינוכי, סוגר את כיווני האוויר ומגונן על אורח חייו.

מי שמאמין – בכוחו, ביסודות של השקפת עולמו, בעוצמת החינוך שלו – לא מפחד.

אנחנו בצו פיוס חגגנו השנה את קבלת פרס ירושלים לאחדות. זה לא קרה בכלל שהסתגרנו, או בגלל שהיינו מאוד יהירים. להיפך, לאורך 20 שנה נערכו כל הזמן מפגשים, סיעורי מוחות, ויכוחים והתנצחויות כדי למצוא אופק בהיר עבור כל עמדה דתית או חילונית. בתי הספר והגנים בהם ילדים חילונים ודתיים לומדים יחד לא מציבים את הפשרה כאידאל. להיפך, הם מציגים שתי עגלות מלאות הנעות במסלול מקביל ונפגשות בכל צומת, מטעינות זו את זו וממשיכות בנתיב.

בימי בין המצרים, הדבר היחיד שברור הוא שצרות אופקים צרות מחשבה הן הדרך הבטוחה להגיע  למצור נוסף. על חיינו. על היחסים בתוכנו.  מי ששואף לצמוח ולבנות פה בית שלישי, חברת מופת, צריך לפתוח צוהר לארבע רוחות השמיים.

 

 

 

 פורסם באתר הארץ, ט באב התשעז

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.