יום ב', 29/11/2010 - 17:31
למה דווקא אלישע בן אבויה?
כי בעיני הוא היהודי החילוני הראשון. רוב הפרשנים משייכים אותו לדת הגנוסטית, הדת המיסטית שעל פיה יש שתי רשויות בעולם - אל טוב ואל רע. אולי, אבל אני מאד מזדהה עם תחושתו הברורה שאין בעולם שכר ועונש, ואין גאולה.
"שראה לשונו של ר' יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן? זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו? זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים." (ירושלמי חגיגה ב)
ולמה קליפת רימון?
כששאלו את רבי מאיר כיצד יתכן שהוא לומד תורה מפי הכופר אלישע בן אבויה, ענה רבי מאיר: "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". עבור רבי מאיר, תורתו של אלישע היא תוך הרימון, ואילו כפירתו היא הקליפה. אני, במחילה, עובר אחרי רבי מאיר ומלקט את קליפות הרימון.
אפשר לעשות מזה ריבה?










אלישע בן אבויה התייאש וזה עצוב יותר מסתם כפירה ששואפת לחופש.
אלישע בן אבויה לא הפסיק להאמין בה'. אדם במצבו, שראה כל מה שראה לא "מאמין" או "לא-מאמין". הוא יודע. הוא ראה הוא היה.
אלישע בן אבויה התייאש. מהאמונה. מהטוב ומהרע. והתנתק. לא רצה להמשיך ולהכיל את מה שראה והיה. הוא התייאש גם מלחזור בתשובה, נאחז באותה בת קול, כדי להמשיך ולהצדיק את דרכו. אני לא חושבת שהוא היה חופשי. הוא היה מיואש.
אנשים לעיתים מקווים שכשיאמינו/יקיימו מצוות, ה' יעשה כרצונם. הם חושבים שהם יודעים מה טוב ומה רע ושה' יעשה את הטוב (=כרצונם). אבל הקטע עם אל, זה שיש לו חשיבה אלוקית נסתרת מבינתנו האנושית. בגדול הוא די מכוון אותנו, כך שזה מוזר שאנחנו כל פעם מופתעים כשהוא מכה...
כתוב תגובה