הפרופסור יובל אלבשן התייאש מול אזלת היד של הרשויות בטיפול בקשישה ירושלמית אבל נפעם מרוח האדם

פרופ' יובל אלבשן

אולי משום שגדלתי בשיכון נעדר עצים בבת-ים, כשמול חלונות דירתנו נשקף רק ים גדול של חול, שבהדרגה גבהו בו שורות שורות של שיכוני רכבות למפוני עמידר ביפו, והכול היה צהוב ובוהק כל הזמן, תמיד נמשכתי למקומות מוצלים. הקור הנעים שתמיד שוכן במקומות האלה ונינוחות העיניים שלא נדרשות להצטמצם תמיד משכו אותי.

למרות זאת כשנכנסתי לדירתה המוצלת של מרים (שם בדוי) הרגשתי רצון עז לברוח, להמלט החוצה לשמש הקופחת של ירושלים בסוף מאי. האוויר הדחוק שעמד שם לא אפשר לי להסדיר את הנשימות שהואצו במהלך העלייה במדרגות. תאורת החשמל החלשה לא הניחה לעיני שנפערו בזעזוע למראה הדירה שנגלתה לעיני.

הסיפור החל במאי 2003. אז קיבלה מרים יחד עם בנה יחידה, את המפתח לדירת הדיור הציבורי בשכונת שמואל הנביא בירושלים. זה היה כמו חלום שהתגשם. דירה בירושלים. מה יכול להיות טוב יותר? לא זו בלבד, אלא שמרים הבינה מהאחראים שהדירה עוד תורחב. ואכן, בסמוך לכניסתה לדירה, החלו להתבצע עבודות בנייה שלטובתן נאטמו חלונותיו החיצוניים של משכנה הצנוע. מרים הסכימה לכך מתוך אמונה שתוך פרק זמן קצר תחזור ליהנות מאווירה הקריר של ירושלים ומקרני השמש שלה.

אלא שעם הזמן התברר כי בשל מחלוקת שפרצה בין הגופים המעורבים בהרחבת הדירה (חברת עמידר, משרד השיכון וחברת שיקום שכונות) הבנייה לא מתקדמת כלל. ההרחבה נותרה כשלד חשוך ומוזנח, המסתיר ממרים ומבנה את אור השמש. מרים מצאה את עצמה מתגוררת במבנה סגור מחוסר אוויר ונטול אור. הכי רחוק מ"ירושלים של זהב" ומאותו אוויר "צלול כיין".

בעקבות המצב הבלתי נסבל הזה, שנמשך שנה וחצי, החלה מרים לסבול נזקים רבים: האפלה והאוויר הדחוס פגעו בבריאותה, היא הוציאה כסף רב על חימום הדירה ועל תאורה שמופעלת גם בשעות היום, ועוד כהנה וכהנה הוצאות שהן הרבה מעבר ליכולתה כדיירת דיור ציבורי. כל פניותיה של מרים באמצעות בנה לשלושת הגורמים המכובדים עלו בתוהו. כל גורם הפנה לגורם אחר. תסמונת "זה לא אני – זה הוא" קיבלה ביטוי כתוב מעל ניירות פירמה מהודרים.

לקח הרבה חודשים ולא מעט מהלכים משפטיים עד שהצלחנו, מטעם הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, להשיב את האור לדירתה ואת האוויר לנשימותיה של מרים.

במהלך החודשים הארוכים האלה, כל אימת שביקרתי בדירתה של מרים, לא הייתה פעם אחת שלא הזדעזעתי מהחשכה ששררה בדירה. חשכה פיזית שנבעה מאטימות הגורמים המטפלים. לא הייתה פעם אחת שלא התביישתי כשנמלטתי לרחוב השמשי, מכך שהפכנו את ירושלים מעיר עוטפת אור לעיר של חושך. מאז פרצו מחדש את החלונות לדירתה והאור חזר לשכון בה, לא פגשתי במרים, אבל מאז אותה פרשה, אני נרתע ממקומות סגורים וחשוכים.

עו"ד יובל אלבשן הוא סופר ופעיל חברתי