מאת

אם תשאלו את החילוני הממוצע מה הם "ימי בין המצרים" ועל שום מה הם, הוא יביט בכם בעייפות של חום יולי-אוגוסט (למניינם) וישיב בחן טיפוסי: "אה?" עיניו תתגלגלנה ממעל ותיעצרנה כבויות ומזוגגות, פיו ייפער מעט וחוט רוק יבשבש יימתח משפה עד שפה – ממש קריקטורה של החילוני הריקני. הוא עשוי להגדיל ולהוסיף: "באמאש'ך, מה נפלת עלי בשרב הזה?"

 

זו לא אשמתו, כמובן. מועדי ישראל נחלקים חלוקה ברורה בין המוכרים והאהודים (שלושת הרגלים, יום הכיפורים, פורים, חנוכה), ובין מה שבעיני החילוני המצוי אינו אלא שאלה שעשויה להופיע בשעשועון "הצ'ייסר" (איני יכול לקבל את התשובה "המרדף", צר לי), שעליה ידע את התשובה רק איך קוראים לו? נו, זה עם הכובע. רגע, אני יודע… איתי הרמן!

המחנה המשותף

שמיעה ברדיו

ט באב – חורבן ואהבת חינם

מה עליזה גרשון חושבת?

ובכן, נדמה לי שזהו מקרה ברור של "מה שקורה בין י"ז לתמוז ו-ט' באב – נשאר בין י"ז לתמוז ו-ט' באב", או במילים אחרות: הדרה דתית, שהיא ההיפך מהדתה.

 

אני, כמובן, יודע על מה צום י"ז בתמוז, וגם מה הם "ימי בין המצרים", ומהן "תלתא דפורענותא" ו"שבע דנחמתא" – בחייכם, אל תגזימו. כלומר, קראתי בוויקיפדיה. בחיי שבכל תמוז אני חייב לזוז לשם ולהזכיר לעצמי על מה ולמה, כי באלול אני כבר די מסטול (מהחום, לא מהחומר) ובתשרי אני כבר שוכח לגמרי.

במלוא הצניעות, אם מישהו משכיל-למחצה כמותי זקוק לרענון שכזה, פירושו של דבר הוא שמשהו בדת או מישהו "מהדת", לא רוצה שאזכור. אולי בגלל ששלושת השבועות הללו לא ממש אקוטיים בעיני הציבור הדתי, אולי משום שהם אקוטיים ועוד איך, אבל ברור לחכמת ההמונים הדתית שהציבור החילוני לא יקבל תקופת אבלות כזו על חורבן בתי המקדש.

 

ואולי זה בגלל ש"ימי בין המצרים" חלים בתקופת החופש הגדול (קוראיי היקרים, הייתה לי טעות פרוידיאנית משעשעת-מקאברית של הורה לילדים קטנים ברגע זה, ומתחשק לי לשתף אתכם בה: כתבתי "החושך הגדול"). אחרת כבר היינו שומעים עליהם במערכת החינוך, וכולם היו מתלוננים על ה"הדתה", שהיא אחותו הקטנה של פרשנדתא, כידוע, שהוא פרשן הדאטה החשוב ביותר בעולם

 

שלושה שבועות של שכרון חושים

מה מבקש יהודי לומר? ובכן, שיש מונחים ומנהגים במסורתנו שגוועים לאיטם וייעלמו יום אחד, ו"ימי בין המצרים" ומנהגיהם, שכבר אין להם משמעות בעיני הציבור החילוני, עונים להגדרה. כחילונים בביתנו הלאומי המתחדש, לא נתאבל על בתי מקדש שהיו ואינם, ושבעיני רבים מאתנו היוו גורם מדרבן לקיצונות דתית וסיאוב פוליטי-דתי, אשר הובילו לשיסוע ופילוג העם, ובסופו של דבר לגלות.

צמרמורת חורשת את גבו של מי שהתיאור הזה נראה לו אקטואלי. כי גם היום יש לנו קיצוניות דתית וסיאוב פוליטי-דתי, וגם היום יש לנו שיסוע ופילוג לסיעות-סיעות של העם. וגם היום אנו, החילונים, יראים מפני כל מיני הוזים מתריסים שמבקשים להקים פה את בית המקדש השלישי גם במחיר של מלחמת עולם שלישית.

דבר נוסף: אם אכן נפרצה חומת ירושלים פעמיים בי"ז בתמוז, ואם אכן חרבו שני הבתים בט' באב – האם לא ניתן להניח שחורבן הבית השלישי, הבית הזה שהקמנו, מדינת ישראל, יתרגש עלינו, חלילה וחס, בדיוק בתקופה זו? הבה נישמר אפוא מאד לנפשותינו בשלושת השבועות הקרובים. הבה ניזהר בכל שנה בשלושת השבועות הללו, ואולי גם ביתר 49 השבועות של השנה. הבה נקדיש את התקופה הזו לא רק לאבלות על הבתים שחרבו, אלא גם לקירוב הלבבות למען הבית השביר שהקמנו, כולנו.

X