מאת
יכול להיות שקרני אלדד הייתה "הילד האחר" בעצמה? זאת שלא מעטרת את שיערה בסיכות פרפר אבל מתחברת עם הפושטק של הכיתה? עם עוד שמונה מילים לפחות 

ערן היה הילד הכי יפה בכיתה.

 

הוא היה גם הכי אמיץ והכי חזק, לפחות ככל הזכור לי. הוא היה מלך הכיתה. אני לא ממש ידעתי איפה אני בהיררכיה הזאת, הכי למטה או הכי למעלה, אולי איפשהו על הספקטרום. לא ידעתי אפילו להגיד היררכיה, רק ידעתי שאני כבר לא בגן, ושיש סנדלים וחוקים ומורות וצמות וכבישים ומכוניות ורמזורים ומנהלת וצלצול וילקוט וספרים ושיעורים, ושאין "שלוש ארבע ו", זה קורה עכשיו, וכדאי להתחיל לשחות, אחרת אטבע.

 

התחלתי להבין שיש מקובלים יותר ופחות, וכבר ידעתי מה זה חרם משני הצדדים, של המחרימות והמוחרמת, תמיד זאת מוחרמת אחת, ובתוך כל המאבק והאבק ובלבול וההישרדות הזאת, היה ערן.

 

הוא גר רחוב מעלי. אמא הרשתה לי ללכת אליו. היה לו אוסף פרפרים שהוא צד, ופעם עזרתי לו לתפוס זנב סנונית צהוב. הוא שיפד אותו ליד הצהוב השני והכחול הנדיר. זה היה מחריד ומהפנט ועשה לי בחילה קצת.

 

היה לו גם אוסף בולים וגם לי, והחלפנו בולים משולשים. כמה משותף יכול להיות לילדים בכיתה אלף ובית? על מה דיברנו כל כך הרבה? אולי בכלל לא דיברנו? אולי היה לנו משעמם ביחד? אולי לא היינו יחד המון כמו שאני זוכרת, אבל מה שאני כן זוכרת זה שקט. איזה אי רגוע, בתוך הפינות המשוננות של הבולים והסיכות של הפרפרים וסולם המקובלויות והתככים של הבנות בכיתה.

 

לא פגשתי את ערן כבר שלושים ושלוש שנה. אבל אני פוגשת את אחיו מידי פעם, ניגשת אליו ואומרת, כבוד ראש העיר, הייתי פעם חברה של אחיך. היה לו אוסף פרפרים. תמסור לו ד"ש. מקרני. אני לא בטוחה שיזכור.

עוד טורים "הילד האחר"

הילד של יונתן

עוד טורים  ב"הילד האחר"

הילד של עדי
X