מאת
הגישה הליברלית מאמינה כי בראשית הובטח לאדם החופש להתבטא. התורה לעומת זאת, מאמינה כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ואח"כ החליט מה טוב ומה רע לאדם להגיד

ידועה אמרתו של שופט בית המשפט העליון האמריקני אוליבר ונדל הולמס לפיה חופש הביטוי לא מקנה את הזכות לצעוק "אש" בתיאטרון הומה אדם ולגרום לפניקה.

בעצם, זה ציטוט מתוך פסק דין מפורסם שלו ומרבים להשתמש בו כדי לתמוך בצמצום חופש הביטוי במקרים בהם הוא גורם, לדעתם של המצטטים, נזק לחברה. מעניין לדעת שהשופט הולמס עצמו פסק בניגוד לרוח האימרה הידועה אך מעט אחרי שטבע אותה ופסק לטובת חופש הביטוי בניגוד לדעת רוב חבריו השופטים.

באותה שנה הובא לפניו מקרהו של יעקב אברהמס, אנרכיסט יהודי שהיגר מרוסיה ונתפס עם כמה מחבריו כשהשליך מחלון ביתו במנהטן שני כרוזים באנגלית וביידיש הקוראים לא להתגייס לצבא האמריקאי ולהתנגד להתערבות האמריקאית בענייניה הפנימיים של רוסיה (ברוסיה התחוללה באותן שנים המהפכה הבולשביקית המפורסמת בה המהפכנים בהנהגתו של לנין הפילו את שלטון הצאר, מהפכה שהאמריקנים לא ראו בעין יפה. היא הובילה ליצירתה של ברית המועצות – איך זה נגמר בסוף כולם יודעים).

למרות הדוגמה הציורית שנשחקה מאז במליוני ציטוטים, הולמס טען דווקא כי חלוקת כרוזים לא מהווה איום גדול מספיק המצדיק שלילת זכותו של אברהמס לחופש ביטוי. הולמס יצר את קנה המידה הנפוץ עד היום למדידת "מסוכנות" של ביטוי –  עד כמה הוא יוצר "סכנה ברורה ומיידית" לעבירה ממשית על החוק. עלונים ביידיש, הוא קבע אז, לא יסכנו בפועל את גיוס האזרחים בארה"ב למלחמה על אדמת אירופה.

החינוך המשותף – פשוט ללמוד ביחד

לאתר החינוך

המחנה המשותף: קיץ אחד – חברים לחיים

לאתר המחנה

לנו כיהודים יש קריטריונים שונים לחופש הביטוי. הדברים שהתורה אוסרת להגיד אסורים ללא ספק בלי קשר להשפעתם המעשית. לשון הרע, למשל, אסור לומר גם אם בוודאות הדברים לא יוודעו לאיש לעולם. התורה אוסרת לקלל אפילו חרש. וכמובן שהאיסור לקלל אלהים לא נובע מחשש שהדברים יובילו לאיזה מעשה בנידון.

נראה ברור שהתורה מאמינה שדיבור הוא מעין מעשה בפני עצמו וממילא "חופש הביטוי" מוגבל בלי קשר לתוצאות האפשריות שלו. ההבדל נובע כמובן מהשוני היסודי בגישה לחופש. הגישה הליברלית הנשענת על שיח הזכויות מאמינה כי בראשית (כלומר בחוקה האמריקאית) הובטח לאדם החופש להתבטא כרצונו. התורה לעומת זאת מאמינה כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכמו שהחליט מה טוב לדשא ולמאורות, כך החליט מה טוב ומה רע לאדם להגיד.

נראה שבתפיסה של "סכנה ברורה ומיידית" יש לא רק סובלנות כלפי דיבוריו של האדם, אלא גם מידה לא מעטה של זלזול בכוחם. הרי לולא היה כח לפמפלטים ולפשקווילים לא היו טורחים המדפיסים להדפיס והמפיצים להפיץ. כנראה שהפרסום בכל זאת עובד, גם אם לא באופן "ברור ומיידי". יתכן וזה היה השיקול שהוביל את שאר השופטים במשפטו של אברהמס לדחות את ערעורו על הסף. הוא נידון לעשר שנים בכלא.

X