זו הייתה שעה לפיוס. 20 שנה אחרי אוהל ההדברות הראשון שהציבה צו פיוס בכיכר, ועכשיו בתי הספר המשותפים לדתיים וחילונים משגשגים, במחנה המשותף בכל קיץ, מבלים מאות בני נוער חילונים ודתיים, ומולידים אפשרויות חדשות של חיבור.
20 שנה לרצח יצחק רבין, הם גם 20 שנה לקיומה של צו פיוס. ההלם הצית תהליכים רבים בישראל. וגם המייסדים של העמותה חשו דחיפות לפעול למען דיאלוג בחברה הישראלית. זה היה צו השעה.
כשירו בראש הממשלה, הסתיו בדיוק התחיל והכל נראה עגום ומערבל.
זו הייתה שעה חשוכה. גיששנו בתוך הסופות ולא מצאנו את היציאה. חומות גבוהות של ניכור וחשדנות צמחו בינינו
לא ראינו כלום בחושך אז הדלקנו נרות.
החלטנו שהילדים שלנו כבר לא יחכו עד הכיכר כדי לדבר. אפילו התחלנו להיפגש בדרכים הראשיות, לא רק באוהלי הדברות בכיכר. הבנו שיותר חשוב להוסיף אור מאשר להילחם בחושך.
ואנחנו מתכוונים בהחלט להמשיך, עד שנסנוור את הרחובות. עד שלילה כיום יאיר..
שנים עברו וכולנו נשבענו שלא משנה מה יקרה, בחיים לא נרגיש ככה שוב. ובאמת קרו הרבה דברים. והחזקנו ממש חזק כדי לא לשקוע בחושך ההוא, המערפל. התחלנו לדבר. בהתחלה באוהלים, בכיכרות, במאמרים בעיתון.
השאלות לא הפסיקו להטריד: איך קרה? לאן מכאן? ואז הבנו שכדי למצוא את הפתח נהיה חייבים להיעזר אחד בשני. הרמנו את הראש והתחלנו לשאול: סליחה, מה השעה? הגיעה השעה? סליחה גבירתי, את מכירה את הדרך? היית פה פעם?
