מאת
שלמה מעוז אמר את מה שעל ליבו – ופוטר. אולם חברה שלא סבלנית כלפי דעות חתרניות היא חברה מנוונת. עינת ברזילי הולכת דוגרי. 

שלמה מעוז אמר את מה שעל ליבו – ופוטר. התקופה הטעונה הזו, היא הזדמנות טבעית להגיד את האמת על מה שאנחנו מרגישים כלפי המיקום שלנו בשרשרת המזון החברתית. חברה שלא סבלנית כלפי דעות חתרניות היא חברה מנוונת. עינת ברזילי הולכת דוגרי

לא כל הדברים שאמר שלמה מעוז נעמו לליבי. היה לי קשה לשמוע אותו משתלח במקבלי הפיצויים, במדינה שבה ניצולי שואה מקוששים אוכל. לא אהבתי את הציניות שלו כלפי המחאה, שהרי גם אם הונהגה ע"י שתי נשים בהירות פיגמנטים, הרי שהמטרות שלה לא היו בהן הבחנות בין מוצא ועדה.

אבל אנחנו חיים במדינה שבה גם לדברים בלתי נעימים יש זכות להישמע, ובחברה שהדוגריות שלה מנופנפת כנכס לאומי. אנחנו אומרים את האמת בפרצוף, והרי כולם יודעים שיושבי בית המשפט העליון מתגוררים בשכונה מסוימת, ושקשה יותר להשיג משרת דירקטור אם שם המשפחה שלך לא מרפרר לגלות הנכונה, ובסקטורים מסוימים אף שידוך הגון.

יש מקומות שבהם זה גלוי, עילה למאבק, כמו עמנואל למשל. ויש מקומות בהם זה נלחש בשיחות סלון: "רק שהילדה לא תתחתן עם פרענק". מוצא ועדה כבר אינם מדד להשתלבות בחברה או להצלחה כלכלית ואינטלקטואלית, אבל הפערים בין אוכלוסיות חזקות וחלשות קיימים כשאריות של מדיניות עתיקה שלא פרשה את המשאבים שלה באופן שווה, וגזרה שמי שגר בערים מסוימות ייהנה מבתי ספר ואוניברסיטאות ומחשיפה לתרבות, ומי שבאחרות – לא.

וממילא, העניין הוא לא אפליה כרגע אלא זכות הבעת הדעה. האם בחברה כל כך משוסעת ומפולגת, אסור להגיד בקול רם את מה שכואב לך? האם נעדיף לטייח תחושת קיפוח שמקננת ומרעילה כדי לא לאבד את מקום העבודה שלנו?

 

החינוך המשותף – פשוט ללמוד ביחד

לאתר החינוך

המחנה המשותף: קיץ אחד – חברים לחיים

לאתר המחנה

בימים בהם הסדקים נבקעים מתחת לרגליים ואנחנו נחלקים לאיים – איים, לא מומלץ לשתוק. השברים הם הזדמנות להסיר את הלוט, ולגלות את הרגליים שבועטות זו בזו מתחת לשולחן. להדליק מדורות קטנות בכל אי בודד כזה, מדורות שיסמנו קריאת מצוקה, ויאפשרו תקשורת: רואים את העשן שם? הוא לא עשן לבן. יש שם מישהו זועק. ואת האש שעולה מהדברים של המיעוט ההוא? מישהו שם מרגיש נגזל.

י כולם יודעים שיושבי בית המשפט העליון מתגוררים בשכונה מסוימת. מתוך האתר הרשמי

מדינה שמפטרת אנשים כועסים, היא מדינה שלא מאמינה באזרחים שלה, לא סומכת עליהם. מדינה חשדנית שתובעת צייתנות נפשית ולא מבינה שבכך היא מסרסת את הדיאלוג ואת הרוח.

תמיד צריך להלך עם שתי קושיות לא פתורות בכיסים, אומר המדרש. בחברה שבה כל התשובות ידועות מראש – אין תלמידי חכמים.

X